מי ידע אם פורסט גאמפ לא היה שחור

25 שנה אחרי צאת הלהיט הקולנועי לאקרנים, מסתכלת אמריקה הטראמפיסטית אחורה בנוסטלגיה. אבל הפרשנות הפוליטית לסרט עדיין פתוחה

בנימין טוביאספורסם: 14.07.19 , 12:50

טום הנקס ב"פורסט גאמפ"(gettyimages)

הרבה לפני שהמוני אמריקנים לבנים מתוסכלים מילאו את עצרותיו של דונלד טראמפ עם כובעי "Make America Great Again", היה את טום הנקס - חובש לראשו כובע מצחייה אדום ורץ כפורסט גאמפ ברחבי אמריקה. גיבור אמריקני לבן, פשוט וכפרי, שאדיש ואף עוין את התמורות החברתיות העצומות שהמדינה עוברת סביבו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

עניין הכובע הוא כמובן צירוף מקרים מוחלט, אבל גם בלי האנקדוטה המשעשעת הזו הסרט "פורסט גאמפ" נראה כיום - רבע מאה בדיוק אחרי צאתו - רלוונטי מתמיד, כלומר פוליטי מתמיד. הנקס ושאר יוצריו - רובם על הנייר מהמחנה הדמוקרטי בארה"ב - התנערו כמובן מהתיוג הזה כבר עם צאתו. מאז 1994, וביתר שאת היום, הסרט הבלתי מזיק לכאורה נראה יותר ויותר כהמנון שמרני, על גבול הטראמפיסטי. אגדה סכרינית ומחממת לב מבחוץ, אך מלאת ארס ולעג מבפנים, שמקדשת את אמריקה הלבנה והטובה ובזה לתמורות החברתיות החשובות שהתרחשו בשנות ה-60 וה-70. תקופה שליברלים בארה"ב רואים כמכוננת, והסרט רואה כבדיחה.

ההיפים, הפעילים הפוליטיים ואפילו ג'ון לנון בשניות הספורות שלו בסרט - מתוארים כולם כצבועים, מכוערים ונלעגים. חברתו של פורסט, ג'ני (רובין רייט), מצטרפת אליהם ומפגינה רוח חופשית ומיניות מתפרצת, אך נדונה לחיי אומללות ולעונש האולטימטיבי: איידס ומוות.

ואילו פורסט, הגיבור רפה השכל וטוב הלב מאלבמה, נכדו של פעיל בקו קלוקס קלאן, מתואר כסיפור הצלחה אמריקני. הוא הופך למיליונר ולסלב רק כי הוא נצמד לעקרונותיו הפשוטים והשמרניים ולא שואל שאלות קשות מדי. קצת כמו טראמפ, הנשיא שנבחר בלי שום ניסיון ציבורי. יש לו אחלה אינסטינקטים, יגידו תומכיו של "פורסט טראמפ". לאור הניסיון של מתנגדיו הרבים של הנשיא במחנה הליברלי לצבוע אותו כרפה שכל (וזו טעות קשה), לא בטוח שטראמפ עצמו יתנגד לזיהוי הזה.

25 שנה אחרי צאתו, "פורסט גאמפ" כבר אינו אותה אגדה מתוקה, אלא נדמה כנבואה מטרידה. ההיסטוריה האמריקנית זכתה לרוויזיה רצינית בסרטם של הנקס והבמאי רוברט זמקיס (שיצר גם את "בחזרה לעתיד", עוד סרט שדמיין איך ניתן לקפוץ לעבר של אמריקה ו"לתקן אותה" לפני שהיא משתבשת).

החיבוק הקולקטיבי שקיבל "פורסט גאמפ" מהקהל והמיינסטרים האמריקני בשעתו - 700 מיליון דולר הכנסות ושישה פרסי אוסקר - דווקא באחד מתורי הזהב הליברליים בפוליטיקה האמריקנית (עידן קלינטון), מעיד כי זרמי הרוח השמרניים והנוסטלגיים ל"אמריקה הגדולה", כלומר הלבנה והשמרנית, לא נעלמים. הם רק מסתתרים ומתפרצים חליפות.

ובכל זאת, דווקא העובדה שהוא נוגע בכל הסוגיות הכואבות הללו בהיסטוריה ובפוליטיקה האמריקנית הופכת את הסרט הלכאורה פשטני וקיטשי הזה לרב פרשנויות ורבדים. למשל קריאה חתרנית אפשרית לסרט - שהייתה כמובן נדחית מכל וכל על ידי יוצריו - גורסת שהוא מספר בהפוך על הפוך דווקא את סיפורם של השחורים באמריקה, דרך גאמפ הלבן: הרי מדובר בבחור דרומי, קורבן ללינצ'ים, שפוגש את אלביס ועוזר לו להמציא את הרוקנרול, מצטיין בריצה בקולג', ולבסוף נכנס לקונצנזוס האמריקני אחרי גיוסו למלחמת וייטנאם.

גם אם דוחים את הקריאה הזו, מגלים בקופסת השוקולדים הדביקה הזו הרבה יותר מסתם טעם מתוק. באופן דומה, גם הנשיא רב הארס שבבית הלבן, המאתגר מדי יום את אמריקה באמירותיו השערורייתיות והמפלגות, צריך להיראות גם כמתנה לליברלים: בדרכו הנוראית הוא מעיר את אמריקה מתרדמת וגורם לה לחשוב על ייעודה וערכיה.