הסכם שלום? היהודים עדיין צמאי דם

ארכיון. נתניהו וא-סיסי בניו יורק(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

באחת הסצנות הראשונות של "אל-ממר" (בעברית: "המעבר"), הסרט הכי מדובר בעולם הערבי כיום, מנחמת הרעיה האוהבת את בעלה הקצין הבכיר בצבא המצרי במילים: "אחרי התבוסה המשפילה במלחמת 1967 אתם תחזירו לעצמכם את הכבוד ותנצחו את האויב הישראלי". כך, ישראל היא כבר לא "האויב הציוני" בתעשיית הקולנוע המצרית, אלא "האויב הישראלי". הקצין המצרי, אגב, נפרד מרעייתו כדי להשתתף בקרבות מלחמת ההתשה בסיני ולאחר מכן במלחמת יום הכיפורים – שבה, לפי גרסת הסרט, הצבא המצרי רושם ניצחון ענק.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

לא ברור מה הוביל את הבמאי והתסריטאי שריף ערפה לחזור יותר מ-50 שנים לאחור כדי לשחזר את האווירה העכורה בין מצרים וישראל ‑ דווקא בתקופה שבה הנשיא א-סיסי מזכיר, ביוזמתו, שהוא משוחח לעיתים קרובות עם ראש הממשלה נתניהו, וש"נוצרו בינינו קשרים מיוחדים". מעניין מה יאמר נתניהו לא-סיסי בשיחתם הקרובה, אם יחליט לעקוץ אותו על הסרט.

צה"ל, לפי גרסת א-סיסי, קיבל אישור מהצבא המצרי להפעיל את מטוסי חיל האוויר מעבר לגבול כדי להפציץ ריכוזי מחבלים בסיני ‑ אבל "אל-ממר", בעיניים ישראליות, מעורר תחושה קשה של בחילה. מספיק לעקוב אחרי דמותו של הקצין הישראלי הבכיר "דיוויד" כדי להבין לאן נושבת הרוח המצרית: דיוויד מוכר שקרים בערבית-פלסטינית, רוצח שבויים ומתרברב, עד שהוא חוטף. השחקן הירדני שמגלם את דמותו, אייאד נסאר, סיפר בראיונות ש"כבר אין לי בעיה לגלם דמותו של קצין ישראלי, כי אני יודע שהוא יחטוף תבוסה משפילה".

ב"אל-ממר", בניגוד למציאות, אין נקודות אמצע. הסרט משרטט את יחסי מצרים-ישראל רק בשחור ולבן. או כפי שאומר אחד השחקנים המצרים בסרט: "עכשיו זה או אנחנו או הם". אילו טיפלו רק בצד המצרי של המלחמה, כמו בספרו של נגיב מחפוז "פטפוטים על הנילוס", זה היה עובר אצלנו. אבל ספק אם בירושלים יתעלמו מהדימוי של הישראלי צמא הדם ‑ במיוחד בתקופה שבה היחסים עם קהיר נמצאים, גם אם בחשאי, בשיא עוצמתם, ואילו מצרים שקועה עמוק בתוך משבר כלכלי.

• סמדר פרי היא פרשנית העולם הערבי של "ידיעות אחרונות"