בואו נדבר על מין, ואיך זה קשור לאונס

הורים ומורים שותקים ליד ילדים כשעל הפרק עומדות מיניות ופגיעות מיניות. הילדים לומדים שאלה נושאים שיש להסתיר, ואת התוצאות ראינו השבוע

ד"ר ירון שוורץפורסם: 18.07.19 , 17:06

הצעירים החשודים באונס מובאים להארכת מעצר בבית המשפט המקומי באיה נאפה (צילום: AP)

הישראלים החשוחדים באונס בקפריסין(צילום: AP)

החשדות לאונס התיירת בקפריסין והמקרה וקבוצת הילדים שחשודים באונס של בת 11 לא הותירו את הציבור אדיש. באופן כמעט מידי אנחנו נוטים לעסוק במוסר הירוד והשפל של האנסים והתוקפים, אבל בכך לא תמה אחריותנו כא.נשים בוגרים. עלינו גם לקחת אחריות על עצמנו - כחברה, כקבוצות, כתתי-חברות – ולהבין שכולנו שותפים בשתיקה הכללית ביחס להתנהגויות המיניות שנערים סופגים או מתחנכים אליהן. נכון, לא חינכנו אף אחד לאנוס, חלילה, אבל גם לא בטוח שאמרנו במפורש מה העמדה שלנו על מיניות, ועל הקשר בין גבריות, הישגיות ויחס לנשים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

רוב ההורים, המורים, המנהלים, מעדיפים עדיין לשתוק. האמונה היא שבסך הכול כולנו גדלנו "בסדר", רובנו לא הפכנו לתוקפים מינית, ולכן סביר להניח שגם ילדינו ותלמידינו יגדלו באופן דומה ללא התערבות מצדנו. אבל האמת היא שכשאנחנו לא מדברים, כשאנחנו שותקים בנוגע למיניות, הבנים שלנו לומדים שמין, וכל התנהגות מינית, הם דבר שלא מדברים עליו. כשיש מין באזור – אז שותקים, משתיקים, לא מדווחים.

הכלל הראשון שלומדים היום בסדנאות להורים על חינוך מיני מיטיבי הוא להתחיל לדבר על כך עם ילדיהם בגילאי גן ויסודי. יש להסביר להם שברגע שהם נתקלים בתוכן שיש בו אנשים חשופים - אצל חבר בבית, בטלפון, בתנועה או במסיבה כיתתית - אז עליהם להתקשר מיד לאימא או אבא. לבקש עצה, עזרה, ולדעת שאנחנו ניתן להם פתרון.

הכלל השני שנלמד בסדנאות הללו הוא לדבר על מיניות כל הזמן. לתת לנושא להיות נוכח באקלים של הבית. אין הכוונה לדיבור זול וסקסיסטי, אלא להפוך את הנושא לשפה קיימת. זה לא עוזר להתחיל לדבר על הנושא כשהילדים נכנסים לגיל ההתבגרות. כולנו יודעים שהרבה יותר קשה ללמוד שפה זרה בגיל מבוגר, לעומת שפה שנייה שנלמדת בינקות. באופן דומה, מי ששוחח עם הוריו על מיניות, פגיעות מיניות, פורנוגרפיה, אינטימיות, דימוי גוף, אברי-רבייה, נטייה מינית, הריון, מחלות מין ואמצעי-מניעה - יידע את השפה, את הכלים ואת המשמעות בכל אירוע שבו ייתקל בחייו. הוא יידע כיצד לקחת החלטות ברגעים קריטיים.

מאחר שרוב ההורים לא זכו לחינוך מיני כזה, קשה לדרוש מהם להורות אותו לילדיהם (אם כי בהחלט נחוץ). צו השעה מראה לנו שאין ברירה אחרת: דווקא מכיוון שאיננו יודעים אם בבית משוחחים בנושא, חלק מהאחריות מוטלת על מחנכים ומחנכות, ומנהלים ומנהלות. כאנשי חינוך עלינו לוודא שעשינו יישור קו, שלימדנו בנים על התנהגויות מיניות בריאות ובטוחות, וכמו כן – כיצד יש לנהוג ברגע שבו צריך להפעיל שיקול דעת ולקחת החלטה.

מחקרים מראים שבתוך כל קבוצת בנים שמעורבת בפגיעה מינית קבוצתית יש מתנגדים. אותם מתנגדים נגררים, ולעיתים אף רק "תוקפים" בכאילו כדי שלא ייחשבו כ"לא גבריים" בעיני חבריהם. הנערים הללו, אם היו לומדים את הנושא בבית הספר, אפילו מתרגלים משחקי תפקידים – כיצד לפעול כאשר מתרחש מולי אירוע מיני לא רצוי, הם היו יודעים מה לעשות. הם היו מרימים טלפון למדריך בתנועה, למורה, אולי אפילו למנהל, להורים שלהם, ומבקשים עזרה.

סביר להניח שאם נשאל את התוקפים, הם יאמרו שמעולם לא למדו שיעור בנושא בבית הספר. אנחנו לא יכולים להפנות אצבע מאשימה רק כלפיהם, כי האחריות לחנך היא עלינו.