שיפור במצב הנער שנדקר: "בחברה הערבית צריכות להידלק נורות אדומות"
הנער שנדקר מחוץ להוסטל "בית דרור" חזר להכרה מלאה ומצבו מוגדר כעת בינוני. צעיר ערבי המשתייך לקהילה הגאה סיפר לאולפן ynet על התחושות לאחר האירוע הקשה: "אין לנו מונופול על הסבל. הכל מתחיל מהחינוך"
הנער בן ה-16 מטמרה שנדקר ביום שישי סמוך להוסטל "בית דרור" בתל אביב, שמשמש בית לבני נוער מהקהילה הגאה שעזבו את ביתם או גורשו ממנו לאחר שיצאו מהארון, חזר להכרה מלאה ומצבו מוגדר כעת בינוני. הוא עדיין מאושפז בבית החולים איכילוב. גורמים בהוסטל מספרים כי הנער שהה במקום כחודש, ובמהלך הזמן הזה היה נתון לאיומים מצד אחיו, שהוא גם החשוד בדקירתו, וכי גורמי הרווחה היו מודעים לכך. עם זאת, הוא היה בקשר עם חלק מבני משפחתו.
זיזו אבו אלהוא, צעיר המשתייך לקהילה הגאה, דיבר הבוקר (ראשון) באולפן ynet על תחושותיו לאחר האירוע הקשה: "אני לא מפחד כמו שעד עכשיו לא פחדתי, אבל אני חושב שהמעשה הנורא שקרה ביום שישי צריך להדליק נורות אצלנו בחברה הערבית. זה חסר לנו מהחינוך, מההתחלה, העניין של קבלת האחר וקבלת הקהילה הלהט"בית. זה לא נושא שמדברים עליו הרבה, למרות שאפשר להגיד שבשנים האחרונות כן יש שיפור".
הוא התייחס להודעות הגינוי של חברי הרשימה המשותפת: "הבעיה היא שלא צריך לחכות שתהיה תקיפה כדי לגנות, צריך להביע תמיכה עוד לפני. אני כן יודע על חברים ברשימה המשותפת שתומכים בקהילה הלהט"בית, אבל כשעולות בכנסת הצבעות בעד הקהילה הלהט"בית הם לא עושים שום דבר".
-כמה קשה להיות חבר בקהילה הלהט"בית שמשתייך לחברה הערבית?
"כל מקרה זה לגופו, אין לנו מונופול על הסבל. לי אישית לא הייתה בעיה עם המשפחה הקרובה, הם מקבלים אותי ואוהבים אותי. עם המשפחה המורחבת זה קצת יותר מורכב, תמיד יש את הדודות הגזעניות וההומופוביות – גם אצלנו יש את זה. אני מכיר גם סיפורים זוועתיים כמו זה של יום שישי או אחרים בעבר, שנגמרים באלימות, בגירוש ונידוי הילד מהבית".
על הדוקר אמר אבו אלהוא כי "אני לא יכול להבין מה עבר על הבן אדם. איזו שטיפת מוח הוא היה צריך לעבור כל חייו, מהחברה מהחינוך, מהסביבה". הוא טען שאמירות נגד להט"ב בהחלט משפיעות: "הבעיה היא שגם היום המערכת לא תומכת בקהילה הלהט"בית, כשלפני שבועיים יוצא שר החינוך שלנו ואומר שאפשר לעשות טיפולי המרה והוא תומך בזה. אז כן, אנשים גם בחברה הערבית שומעים את זה ואומרים אוקיי זה לא בסדר, זה לא טבעי, זה לא נורמלי".
אבו אלהוא העריך כי מדובר בניסיון לרצח "על כבוד המשפחה" אך מסביר שבמינוח עצמו מתחילה הבעיה: "זו אחת הבעיות הכי גדולות שיש לנו בחברה, העניין של כבוד, לרצוח נשים בגלל כבוד, לרצוח נערים ונערות להט"בים וטרנסים בגלל זהותם המינית או בגלל שהם שונים. הוא לא רצה שהילד הזה יביא חוסר כבוד לכאורה למשפחה, וזה בגלל המוסכמות החברתיות שאנחנו גדלים בהם והשטיפות מוח שיש מאז גיל קטן ובגלל זה זה צריך להתחיל בחינוך, להעלות את זה על סדר היום ולדבר על זה יותר. זה מה שאני מנסה לעשות לפחות".
"בדרך כלל כשהנערים עוברים לת"א - חלאס"
"אנחנו קיימים כבר 20 שנה ומקרה כזה מעולם לא קרה אצלנו", אמרה יעל סיני, מנהלת "בית דרור", שמתופעל על ידי עמותת "אותות" ומפוקח ועובד בשיתוף עם משרד העבודה והרווחה. "זה מקרה חריג וקיצוני בנוף של 'בית דרור'. תחושת המוגנות של בני הנוער שלנו היא מאוד משמעותית. למשל לא נכנסים מתנדבים בלי שהם הוציאו מהמשטרה אישור של היעדר עבירות מין, והכל בפיקוח של הרווחה. במקרה הזה הרווחה הכירה את המשפחה והיינו איתה בדיאלוג מתמשך לגבי רמת הסיכון, אבל לצערנו אנחנו לא יכולים לסגור את זה הרמטית".
סיני מוסיפה כי "התחושות של שאר בני הנוער בהוסטל מאוד קשות, כי הם גם מאוד דואגים לחבר שלהם שנמצא עכשיו בבית חולים, וגם נסערים מהאירוע עצמו. שתי נערות שראו את המקרה נחקרו במשטרה כעדות ראייה וגם נמצאות כרגע עם תחושות מאוד קשות". היא מספרת כי לאחר המקרה תגברו בבית את צוות המתנדבים, כדי לסייע לנערים להתמודד עם הטראומה ולחזור לשגרה. "אנחנו גם מנסים לתגבר את הבית במתנדבים מהמגזר הערבי, כי יש בבית עוד נערים ערבים", היא מציינת.
הדקירה הציפה תחושות קשות בקרב בני נוער להט"בים, במיוחד מהחברה הערבית, ואל מוקדי החירום של ארגון הנוער הגאה איגי והאגודה למען הלהט"ב הגיעו בסוף השבוע עשרות פניות. המתנדבים ענו לכ-200 פניות בטלפון ובוואטסאפ, בהשוואה ל-30 עד 40 פניות בערב ממוצע.
רכז החברה הערבית באיגי, ניזאר חלווה, מסביר כי היציאה מהארון של בני נוער במגזר הערבי היא עניין מורכב במיוחד. "אנחנו לא מאמינים שיציאה מהארון היא בהכרח דבר משחרר. צריך להבין שכרוך בזה מחיר. כשיצאנו לבתי הספר לעשות סדנאות למורים - זה היה ראשוני עבורם. המורים, חלקם בני 40 ו-50 אמרו שהם מעולם לא דיברו על זה או בכלל על מיניות, גם לא במשפחות שלהם. יש הרבה דברים שלא מדברים עליהם במשפחות ערביות".
ולמרות זאת, מדגיש ניזאר, המקרה האחרון הוא חריג ומהווה חציית קו אדום. "בדרך כלל אחרי שהנערים עוברים לתל אביב - חלאס. מבחינת המשפחה זה נגמר. חבר שלי אמר לי פעם: 'אני יצאתי מהארון והכנסתי את ההורים לארון'. אנחנו עוברים לתל אביב והמשפחות שלנו נשארות בכפר וסופגות".
איתי שטרן, שהיה מדריך ב"בית דרור", מספר כי מדובר בהוסטל שאליו מגיעה אוכלוסייה מגוונת. "המקרים נעים בין בני נוער שחוו אלימות של ממש, לבין הורים שפשוט לא יודעים להתמודד עם הבשורה. לפעמים הם מתנתקים לגמרי, ולפעמים שומרים איתם על קשר". לדבריו, "השאיפה של הבית היא תמיד לנסות ולגשר על הפערים כדי שהנער או הנערה יוכל לחזור לבית שלהם, בתנאי שהוא מקום מוגן, ולכן המקום הזה נמצא בדיאלוג עם המשפחות".
שטרן מוסיף כי מעטים המקרים שבהם בני נוער בהוסטל נמצאים בסכנה של אלימות מצד בני משפחתם. "זה לא מאוד נפוץ. חלקם חוו אלימות במשפחה לפני שהם הגיעו לבית דרור, אבל לרוב המשפחות מפעילות כל מיני סנקציות אחרות כמו ניתוק מהאחים - כי הם לא רוצים שישפיעו עליהם לרעה".
עם זאת, זכור לו מקרה בעבר שבו נער ערבי היה באיום של סכנת חיים בבית. "יש שמרנות מאוד גדולה בחברה הערבית כלפי הלהט"בים, צריך להכיר בזה. הרבה פעמים יש יותר חרדה. אם הם בסכנת חיים הם לא תמיד יכולים לצאת מהבית וצריכים להיות בסוג של סגר. אבל תמיד השתדלנו להעביר אותם למסגרות יותר מתאימות גם כדי לא לסכן את שאר הנערים".
העובדת הסוציאלית הדס כרם בלומנדל, מנהלת הפעילות המיוחדת והמערך הפסיכו-סוציאלי של איגי, קובעת כי יש מחסור במסגרות עבור בני נוער להט"בים שנפלטו מבתיהם. "אין מסגרות ייעודיות לבני נוער חוץ מבית דרור, שנערים מכל הארץ מגיעים אליו. נער ששוקל לצאת מהארון ויודע שהמשפחה שלו לא תקבל את זה ורואה שיש רק אפשרות אחת עבורו יכניס את זה לשיקולים שלו. הרבה פעמים יש מצבים שאני והצוות של העובדים הסוציאליים בארגון אומרים לנערים 'אל תצאו מהארון עדיין כשאתם מתחת לגיל 18. עדיף שלא תעשו את זה כי אתם תלויים בהורים שלכם ובמשפחה שלכם, ואם זה משהו שאתם מרגישים שאתם יכולים לשמור לעצמכם עוד שנה-שנתיים יכול להיות שזה עדיף'".
לפנייה לכתב/ת 
