למה אני מבין את הכיפה של הנערים מקפריסין

אני לוקח באהבה את תפקיד הסנגור של הציבור המסורתי, ומוכן לעמוד מול רוב העם שחושב שכיפה שצצה במצבים פליליים היא ביזוי וחילול השם

אופיר טובולפורסם: 31.07.19 , 10:32

שחרור הנערים הישראלים שנותרו במעצר בקפריסין בעקבות פרשת אונס התיירת הבריטית (צילום: AP)

חוגגים וכיפות לראשיהם. שחרור הנערים מהמעצר בקפריסין(צילום: AP)

בשביל אדם מסורתי כיפה היא דבר קדוש ששמור למצבים מיוחדים בחיים. עושה קידוש? שם כיפה. נכנס לבית כנסת? שם כיפה. קורא תהילים? בית קברות? כיפה. נכנס לצרה? שם כיפה. ברגעים החשובים בחיים – היפים, המלחיצים, הטראגיים והמשמחים - הכיפה איתנו. ואם אין אחת קבועה בשלוף, גם כיפה לבנה של בר מצווה תעשה את העבודה. לכו לבתי חולים ותראו אנשים "חילוניים" לגמרי מסתובבים עם כיפה לבנה וקוראים תהילים. לחרדים יש כיפה שחורה, לדתיים סרוגה, למסורתיים יש כיפה לבנה מקטיפה, כזאת שצועקת: אני כאן רק לבינתיים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אנשים אומרים: "אבל לפני רגע הם פשעו וחטאו", ומכאן מסיקים שאין להם זכות ללכת עם כיפה, כאילו שזו שמורה רק לצדיקים תמימים. אנחנו מחפשים הגדרות ברורות ועקביות: אדם נורמטיבי או עבריין. דתי או חילוני. ברגע שנעשה את ההבחנות האלה נוכל לטפל היטב בעבריין בשיטה הכמעט יחידה המוכרת לנו: הוקעה. החרדי יגיד לחוטא "צא מהמחנה, רשע" והחילוני יבקש לכלוא אותו במקום לאנשים מסוגו.

אבל החשיבה המסורתית היא אחרת. היא שואבת ממאות שנים של הנהגה יהודית שראתה את הדברים בצורה כמעט הפוכה: ראשית, היא הבינה שאף אחד פה לא צדיק; שאין טעם לאמץ גישה של "הכול או כלום" ובכך לחלק את העם לקהילת מקפידים מול קהילת כופרים, אלא לעודד אנשים לעשות מעשים טובים גם אם לפני כן חטאו. שנית, יש כאן אחריות חברתית וקהילתית לחוטא. הוא זה שזקוק לקירוב. דווקא הוא צריך את הכיפה. דווקא אותו אסור להוקיע מהקהילה. ושלישית, כמובן: מתוך הבנה משמעותית של ערך החרטה והתשובה.

עשרות פעמים בימים האחרונים חשתי את התביעה להוקיע את הנערים מקפריסין. כאילו שזה יתרום למישהו או למשהו. אבל הרצון שלי, כמו של שליח חב"ד בקפריסין כנראה, הוא לחבק אותם. האם יש מישהו שמסוגל לתת להם כאפה עם חיבוק ביחד? להגיד להם שהם חטאו אבל הם עדיין אהובים? להבין את החרדה שהיו מצויים בה רק לפני רגע ואת אנחת הרווחה שאחריה? להבין אותם על רקע המחלות של הדור שהם חלק ממנו?

כבר בכיתה ה' דחפו לדור הזה טלפון חכם עם פורנו מחולק לפי קטגוריות בלחיצת כפתור. בכיתה ח' הם כבר הפכו לחצי זומבים מרוב שעות מול המסך. הדור הזה נולד לשני הורים במשרה מלאה שמגיעים הביתה ורוצים רק שקט, שמושג די בקלות על ידי תרבות המסכים. כל עקרונות החינוך הוחלפו ב"הילדים בחדר בשקט, מעסיקים את עצמם".

ואחרי תקופת התבגרות שלמה שבה הם "היו בשקט" - עם פורנו ומשחקי אלימות ומלחמה - הם מגיעים לגיל 17 ומציעים להם חגיגה בעולם האמיתי במחיר מצחיק בקפריסין. שלא ילכו? מפתיע אתכם שברגע האמת הם מוציאים את חברם הטוב ביותר, הסמארטפון? ואז, רגע אחרי הנפילה, דורשים המבוגרים שיצרו את העולם הפסיכי הזה להוקיע אותם. או שאולי הם בסך הכול מזועזעים מהמפלצת שהם עצמם יצרו.

ומה הבעיה הכי גדולה בהוקעה? שהיא משחררת מאחריות. המוקיע מסמן לעולם שהוא מהטובים, שהוא לא שייך לסיפור הזה. וככה אנחנו לא צריכים לתת את הדעת על החברה שאליה אנחנו מגדלים את הבנים והבנות שלנו. על החינוך המיני הכושל שלנו. על ההסכמה שבשתיקה שלנו עם חוליי המסכים הממסכים גם אותנו.

הדבר האחרון שנשאר למואשם המוקע מהחברה הנורמטיבית - בהחלטה של עורך עיתון ובסיוע עדר מגיבים במשפט שדה - מה שנותר לנער ברגע כזה זה לשים כיפה על הראש, להתחבר לבורא עולם ולאחרונים שעוד מאמינים שהוא לא השטן בהתגלמותו.