חרדים, ערבים, גבול. למה לא מדברים על זה?

הבחירות שוב מתמקדות בכן-ביבי-לא-ביבי במקום במהות: החלפת חוק הלאום, הגטו של חלק מלומדי התורה והצורך לקבוע גבול מזרחי לישראל

שמואל חרל"פפורסם: 31.07.19 , 12:02

ארכיון(צילום: שאול גולן)

המשקיע האגדי וורן באפט נוהג לומר שיש מספיק כסף במרכז המגרש ואין צורך לרדת לשוליים. הוא מתכוון לתחום הכלכלי-פיננסי אבל דבריו הולמים גם את השדה הפוליטי, שבו מרכז המגרש אמור להיות "לגופו של עניין" בעוד השוליים מוקדשים ל"גופו של הפוליטיקאי". במערכת הבחירות הנוכחית בישראל, כמו בקודמת, התהפכו היוצרות: מרכז המגרש נתפס על ידי דמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו - אישיותו, מעשיו ומשפחתו. במקביל, עניינים של מדיניות ומהות נדחקים לשוליים. במאמץ להחזיר את הסדר על כנו כדאי לשרטט כמה אמיתות שעומדות במרכז סדר היום הציבורי אך לא זוכות להתייחסות הוגנת, קל וחומר עניינית.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אמת ראשונה: הניגוד בין המגזר החרדי למגזר הערבי. חלק מהמגזר החרדי, ולכל הפחות הנהגתו, מתבדלים מהחברה הישראלית. הם מגביהים את חומות הגטו ואינם מעוניינים ליטול חלק בהוויה הישראלית, אם בשירות צבאי או לאומי, בשוק העבודה ובתשלום מסים. הם פועלים ליצור לעצמם אקו-סיסטם נפרד, וכפי שהגדיר זאת ח"כ אביגדור ליברמן, "מהעריסה לקבר".

לעומת החרדים, הציבור הערבי בישראל שואף להשתלב בחברה הישראלית. יעידו על כך בניו ובנותיו באוניברסיטאות, בעסקים, בבתי החולים ובהייטק. האזרחים הערבים נאמנים למדינת ישראל, ועל כך העידו ראשי שב"כ לדורותיהם.

לניגוד בין שני הציבורים - התבדלות החרדים והשתייכות המגזר הערבי – יש השלכות ערכיות ותקציביות מהמעלה הראשונה. מי שנאמן ומשתייך לחברה הישראלית ראוי ליחס דומה של קירבה ואחווה. מי שבז לה, סונט בה ומתבדל ממנה – לא זכאי לצפות ממנה למאומה.

לפיכך, על המדינה להפסיק כל אפליה בכל תחום כלפי הציבור הערבי ועליה לנהוג בו בשוויון מוחלט. לעומת זאת, אין לחברה הישראלית כל חובה לתמוך באותו חלק בציבור החרדי שמסרב לעבוד ומנצל את "תורתו אומנותו" להשגת הטבות על חשבון משלמי המסים. בנוסף, אין כל צורך לגייס את החרדים בכפייה. לא מדובשם ולא מעוקצם.

הצורך הדחוף להפסיק את האפליה כלפי הציבור הערבי מעלה סוגיה נוספת: מהו מקומו של מיעוט אתני במדינה בעלת רוב ממוצא אחר? האם ישראל היא מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה? התשובה לשאלה העמוסה הזאת היא אמת חד-משמעית: ישראל היא מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה כאחד. אין סתירה.

ישראל היא מדינה יהודית כי 75% מאוכלוסייתה, רוב מוחלט, הם יהודים. לו הציבור היהודי היה מיעוט, מדינת ישראל לא הייתה מדינה יהודית, או שהייתה מדינת אפרטהייד שבה המיעוט היהודי שולט על רוב ערבי. במקביל, ישראל היא גם מדינת כל אזרחיה. בעלי המניות של המדינה הם האזרחים שיש להם זכות בחירה. הציבור הערבי מהווה רבע מבעלי המניות של המדינה.

בחירות 2019 - טורים נוספים:

ישראל אינה המדינה היחידה בעלת מיעוט אתני בקרב אזרחיה. בהודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, חיים כמיליארד הינדים לצד כ-300 מיליון אזרחים מוסלמים. הודו היא מדינה הודית ומדינת כל אזרחיה כאחד.

הראיה לכך שאין סתירה בין מדינה יהודית למדינת כל אזרחיה נמצאת במסמך היסוד של מדינת ישראל, מגילת העצמאות. המגילה מגדירה את ישראל כמדינה יהודית. היא מחייבת ומסמיכה את המדינה היהודית לנהוג ב"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

לפיכך, בבחירות הקרובות יש לתבוע את החלפת חוק הלאום - שהדיר את הציבור הערבי ואת המגזר הדרוזי והעמיק את אפלייתם מול הרוב היהודי – בחקיקה של "חוק יסוד: מגילת העצמאות", שיבסס את השילוב של מדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה בחקיקה ראשית במעמד חוקתי של חוק יסוד.

יש עוד אמת חשובה שלכאורה לא קשורה, אבל בפועל היא חלק נחוץ ובלתי נפרד מגיבוש הזהות של המדינה היהודית של כל אזרחיה: הצורך של ישראל לקבוע גבול מזרחי ביהודה ושומרון.

עדיף שקביעת הגבול תהיה בהסכמה עם הרשות הפלסטינית, אבל בהיעדר הסכמה, על ישראל להכריז באופן חד-צדדי על גבול מזרחי שיכלול את גושי ההתנחלויות בלבד וישאיר את כל שאר סוגיות הליבה למו"מ עתידי עם הפלסטינים. בכך תשלול ישראל כל טענה בדבר סיפוח הגדה, תשיג הסכמה לאומית רחבה ותפעל לקבלת הכרה בינלאומית בעמדתה.

צדק דיפרנציאלי כלפי החרדים והציבור הערבי, מדינת ישראל כמדינה יהודית ומדינת כל אזרחיה, החלפת חוק הלאום ב"חוק יסוד: מגילת העצמאות", קביעת גבול מזרחי – כל אלה הם כסף גדול שנמצא במרכז המגרש של ההוויה הישראלית. האמיתות האלה נדרשות להתייחסות אלקטורלית נוקבת לגופו של עניין, לא לגופו של מאן דהוא.