המחנה הדמוקרטי זה שכפול קלישאת כחול-לבן

הורוביץ, שפיר וברק אפסנו את אידיאולוגיית "סיום הכיבוש" והתמסרו לדגל "סיום עידן נתניהו". אותו פאתוס נטול עמדות ברורות המוכר ממפלגת גנץ

סבר פלוצקרפורסם: 31.07.19 , 12:08

אהוד ברק מסיבת עיתונאים המחנה הדמוקרטי בית סוקולוב הצהרה איחוד עם סתיו שפיר וניצן הורוביץ (צילום: AFP)

בתמונה: כחול לבן ב'(צילום: AFP)

במסיבת עיתונאים משותפת ליו"ר מרצ ניצן הורוביץ, לח"כית לשעבר ממפלגת העבודה סתיו שפיר ולראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הוכרז על קבורת מרצ הישנה וכינונה של (עוד) מפלגת מרכז עם נטייה קלה שמאלה שהודבקה לה התווית "המחנה הדמוקרטי". מרצ הישנה, המפלגה הציונית היחידה שנשאה בגאון את דגל "סיום עידן הכיבוש", החליטה לאפסן את השקפת העולם המדינית שלה במרתף ולהעלות על ראש התורן את דגל "סיום עידן נתניהו".

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אלא שהמקטע הספציפי הזה על המפה הפוליטית ‑ מקטע אנטי-ביבי כמצע רעיוני וקריאת קרב מגייסת ‑ כבר תפוס במלואו על ידי כחול לבן של בני גנץ. לא היה צל של שוני בין תוכן הנואמים שנישאו בטקס היסוד של "המחנה הדמוקרטי" לבין הנאומים שנישאו בטקס ההקמה של כחול לבן: אותן מילים גדושות פאתוס, אותם ניסוחים לוהטים, אותם גידופים כלפי "משטר ביבי", אותה התחמקות מנקיטת עמדות ברורות ואותן קלישאות חברתיות-כביכול שהאוזניים כבר לא קולטות מרוב שימוש.

ונעבור למספרים. בבחירות האחרונות הוכיחה תנועת כחול לבן שהיא מסוגלת לזכות בתמיכה גדולה של הציבור הרחב, לקבל 35 מנדטים ולהתמודד ראש בראש מול הליכוד של ביבי, גם בלי אידיאולוגיה.

"המחנה הדמוקרטי", לעומת זאת, טרם הוכיח דבר. אהוד ברק עצמו נכשל לגמרי בניסיונו לכונן כוח פוליטי-מפלגתי ייחודי בעל משקל אלקטורלי; לפי סקרים שנערכו לפני פיזורה, המפלגה הלא-קיימת של ברק לא הייתה עוברת את אחוז החסימה. סקרים בהולים ‑ בדרך כלל רצוי מאוד להימנע מהם - שנערכו מיד לאחר ההכרזה על ההקמה של "המחנה הדמוקרטי" מנבאים לו עשרה ח"כים בממוצע. בסקרים מהימים האחרונים כבר יורד "המחנה הדמוקרטי" לסביבת שבעה מנדטים. מחליק למטה.

החד-כיווניות של "המחנה הדמוקרטי" בולטת עד כדי כך שעולה התהייה, על מה היו מדברים דובריה לו נתניהו היה פורש כעת מראשות הממשלה או שהנשיא טראמפ היה מכריז על תוכנית השלום. האפשרות האחרונה אינה היפותטית כל כך: נתניהו מעוניין לנסח מחדש את האג'נדה של הבחירות המתקרבות ועשוי לשם כך לבקש מטראמפ לתת פומבי ל"עסקת המאה" הישראלית-פלסטינית שלו. הפרסום והדיון סביבו יעמיד את תוכנית טראמפ במרכז מערכת הבחירות ויחייב את כל המפלגות להתייחס אליה.

נתניהו יאמר לבוחרים שיחששו מאי-אלו צדדים לא נוחים בתוכנית: אני ורק אני מסוגל להשפיע על ידידי דונלד טראמפ ולשפר את עמדות ישראל בעסקה שהוא מציע. זאת בניגוד לרשימות הימין המאוחד וכחול לבן שאין להן שיח מינימלי עם הממשל בוושינגטון. סמכו עליי, הצביעו ביבי.

ומה תהיה אז העמדה של "המחנה הדמוקרטי"? לך דע. בראיונות לתקשורת הסתפקו ניצן הורוביץ ואהוד ברק בביטוי "חתירה לשלום". למה "יחתרו" השניים ומפלגתם אחרי שארה"ב תשגר לאוויר העולם את תוכנית השלום שלה? ידחו אותה כמו מחמוד עבאס ונפתלי בנט? יקבלו עם סייגים כמו נתניהו? לא נראה שמישהו במחנה זה מכין ניירות עמדה להתפתחות כזו. הראש והידיים מגויסות כולן למטרה אחת ויחידה: מניעת ראשות הממשלה הבאה מבנימין נתניהו. השאר לוט בערפל.

שמאל ציוני מדיני רדיקלי נעלם איפוא מהמפה הפוליטית של ישראל (גם שמאל כלכלי; "המחנה הדמוקרטי" הוא בהחלט לא "המחנה הסוציאליסטי"). אפשר שזו רק היעלמות זמנית, ואפשר שארוכת טווח. לא כדאי להתנבא. מה שהוקם מציג את עצמו כאלטרנטיבה לוחמנית לנתניהו, לוחמנית בשצף-קצף מילולי. אבל זו כאמור אלטרנטיבה משוכפלת ומיותרת.

לנוכח הבחירה שעשה להתמקד כמעט בלעדית באישיותו של נתניהו, דבר לא מצדיק עכשיו את ריצת "המחנה הדמוקרטי" בבחירות לכנסת בספטמבר הקרוב בנפרד מכחול לבן, מלבד חשבונאות אישית וקבלת החלטות מהבטן ולא מהשכל. מקומו הנכון של "המחנה הדמוקרטי" בתוך מערך בחירות משותף עם כחול לבן. בתוך קערת הג'לי של המרכז; תפקידו לשמש שם כאגף היותר שמאלי, ולאזן איכשהו את האגף היותר ימני.