שתף קטע נבחר
 

הכיפה כיריקה בפרצוף של היהדות

השימוש האינסטרומנטלי בכיפה, למשל אצל הנערים מקפריסין, איננו רגע של מסורת אלא ההפך: כלי שרת שנועד להרוויח אמפתיה ציבורית באופן ציני


שחרור הנערים הישראלים שנותרו במעצר בקפריסין בעקבות פרשת אונס התיירת הבריטית (צילום: AP)
שחרור הנערים הישראלים בקפריסין(צילום: AP)

הכיפה על ראשיהם של הנערים ששבו מקפריסין בערה למרחוק. לא ניתן היה להישאר אדישים מולה. גם נתנאל סנדרוסי, שדרס והפקיר למוות ילד בן 11, השתמש באותם אלמנטים בזמן ששוחרר למעצר בית. לאינסטגרם שלו הוא העלה תמונה עם כיפה, צועד על שטיח אדום שנפרש לכבודו, וכיתוב: "ברוך מתיר אסורים. תודה לבורא עולם".

 

 

היו מי שכיפת הסאטן עוררה אצלם את הגזענות הרדומה, את שנאת המסורתיים או הדתיים. היו מי שביזוי הכיפה הכעיס אותם כיוון שדמתה לטובל ושרץ בידו. והיו מי שסינגרו על הבחירה לשים כיפה דווקא במעמד הזה. על פי טענת האחרונים, זו המשמעות של מסורת: לשוב אל הכיפה ברגעים של מצוקה ושל הצלה. לראות בסממנים הדתיים עוגן של אמונה תמימה ושייכות קהילתית שמייצרת אחריות, ולא רק אמצעי הלבנה והכשרה.

 

ההתנהגות של סנדרוסי, כמו גם של הנערים מקפריסין, היא בסך הכול חיקוי של תת-תרבות עבריינית. הפושעים הגדולים ביותר, רוצחים ואנסים, מובלים אל בית המשפט כשלפתע על ראשם צמחה כיפה. השימוש האינסטרומנטלי בכיפה איננו רגע של מסורת, אלא בדיוק ההפך: הוא רגע של יריקה בפרצופה של המסורת היהודית. רגע שבו המסורת, שכל עניינה לייצר מרחב מוסרי שבו אלוהים נוכח גם אם לא בכל תרי"ג מצוותיו, הופכת לכלי שרת על מנת להרוויח אמפתיה ציבורית באופן ציני.

 

הכיפה, שמשמעותה יראת שמיים, בבחינת "דע מה למעלה ממך", הופכת לתעודת כשרות מזויפת שרותמת את אלוהים בכבודו ובעצמו להיות עד הגנה.

 

האיסור לשאת את שם ה' לשווא הוא מרתק, ולא נכון להסתכל עליו רק בפריזמה הדתית של השם המפורש, אלא בתפיסה תרבותית רחבה. יהודי לא יישא את שם אלוהיו לשווא כי במערכת היחסים המורכבת והאינטימית הזאת קיימת קודם כל יראת כבוד ויראת חטא. הבחירה בכיפת הסאטן בבתי מעצר או בחגיגות של מי שעשו עוולות מוסריות קשות לא ראויה לשום הגנה כיוון שהיא מכתימה בהכרח כל אדם מסורתי. זהו סממן שנועד למצלמות בלבד, ועניינו רייטינג. אין בו אלמנט של חזרה בתשובה, חרטה, בקשת סליחה או קבלה לעתיד - האדנים שעליהם מושתת התרבות היהודית.

 

כשההורים שלנו היו מסננים על מישהו שהוא "לא יהודי", הם אף פעם לא התכוונו למחלל שבת בפרהסיה. העלבון הזה הוטח במי שהתנהג באופן מופקר ביחסים שבין אדם לחברו. "להיות יהודי", במובנו הדתי, המסורתי והתרבותי, פירושו "להיות בן אדם". לנהוג באופן שמכבד את עצמך ואת הבריות. במעמד חבישת הכיפה ופתיחת השמפניות כל זה נעדר. לא נלמד שום לקח.

 

את הכיפות שלנו אנחנו שולפים מתא הכפפות ברכב לכבוד הלוויה או חתונה. גם מפית לפעמים מונחת לרגע כשאנחנו מתכנסים לקידוש, ואז יהיו מי שיבחרו לצפות בכדורגל. הרגעים הללו הם רגעים יפהפיים. אין בהם גרם של ציניות, אלא מחווה תרבותית עמוקה ומרגשת. לשעתק אותם אל מחוזות העבריינות זה עוול שצריך למחות נגדו, לא לקבל אותו בסלחנות מכילה.

 

  • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים