איילת שקד מסמלת את קץ מדינת ההלכה
קשה להפריז בחשיבות הצבתה כמובילת המחנה הדתי-לאומי. איך הרבנים שתומכים בה יסבירו מעתה שנשים צריכות להסתפק בכל כבודה בת מלך פנימה?
איילת שקד היא ימנית והיא נכס אלקטורלי בזכות לא מעט הישגים מוכחים בעיני תומכיה, ולא רק בעיניהם. אבל שקד היא גם אישה והיא גם חילונית, ולכן הצבתה בראש רשימת הימין המאוחד - המבוססת על המגזר הציוני-דתי - היא אבן דרך שלא ניתן להפריז בחשיבותה, ועשויה להסתמן כתפנית דרמטית במעבר של המגזר מציונות משיחית אל עבר ציונות פרגמטית, ומלאומיות דתית לדתיות "ללא אשליות" (מונח שתבע פרופ' אליעזר גולדמן).
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
הטלטלה שעבר המחנה הדתי-לאומי תוך חצי שנה, מהצבתו בראש של הרב רפי פרץ, ראש ישיבה, ועד להכרה כי הציונות-הדתית וארץ ישראל יוושעו דווקא על ידי אישה חילונית, מבטאת הרבה מתהפוכות המגזר ומהסכיזופרניה המאפיינת אותו בעשורים האחרונים. בראש ובראשונה היא מסמנת את דחיקת חזון "מדינת ההלכה" והשתחררות המגזר מסממני הציונות כאתוס של "אתחלתא דגאולה", ועל הדרך גם את שחרורה של הפוליטיקה הדתית-ציונית מידי רבניה.
בניגוד למסורת של הציונות הדתית בתנועת המזרחי, שאימצה ערכים של חלוציות וסוציאליזם תוך מרידה בפסיביות הרבנית שהתנגדה לעלייה לארץ, בעשור האחרון חזרה הציונות הדתית להתנהל ביתר שאת תחת השפעת רבנים. סיבות לכך ניתן למצוא הן בהתפתחויות היסטוריות כמו מלחמת ששת הימים שהולידה את גוש אמונים, והן על רקע משבר העקירה מגוש קטיף, שדחף חלקים בציונות הדתית לבידול והסתגרות דתית. במקביל טופחו שאיפות אימפריאליסטיות כמו "ייהוד" המדינה שבדרך, ובין לבין זכה מעמדם של הרבנים לעדנה, והשפעתם על השיח הפוליטי כשיח דתי הרחיקה לכת.
לכן, הצבתה של שקד בראש המחנה הדתי-לאומי עשויה להיות משמעותית לאין ערוך לא רק על הפוליטיקה של ימין-שמאל, מדיני-בטחוני, אלא גם על ההכרה במציאות שבה הלאומיות החילונית ומנהיגיה הינם עובדה קיימת שאינה עומדת להיעלם במהרה, ואילו חזון מדינת ההלכה בהנהגת רבנים - מוטב לה שתיוותר כאוטופיה לאחרית הימים.
מתנגדי שקד יודעים היטב כי היא פוליטיקאית פרגמטיסטית, שתפיסתה הלאומית חפה מהשקפה בדבר קדושת ארץ ישראל ו"ההבטחה לאבות". גם אם שקד ספגה השפעה מסוימת בבית היהודי, שפתה אינה דתית וכך גם מניעיה. יותר משהיא עסוקה בזכותנו ההיסטורית והדתית על הארץ, בית המדרש שלה הוא רפובליקני, על הרצף שבין הליברלי-ליברטריאני לפורגרסיבי. בכך עשויה שקד דווקא למתן את הנפיצות שבחיבור שבין הדת למדינה ובין הכוח הפוליטי לסמכות הדתית.
נראה שפינוי המקום הראשון על ידי הרב עבור האישה החילונית חתך באחת את האשליה בדבר הריאל פוליטיק של "מדינת ההלכה" שבראשה יעמדו גברים–רבנים. לא רק בגלל שאוטוקרטיה ודמוקרטיה לא הולכות יחדיו, ולא רק בגלל שכללי המשחק הדמוקרטי עדיין מתבססים על האדם האוטונומי וריבונותו, אלה גם בגלל שמדובר במעמד שבמהותו מדיר נשים, ושקד, אחרי הכול, היא גם אישה. גם אם תודעתה המגדרית אינה על ראש שמחתה, עדין שובה כמנהיגה לחיק הציונות הדתית טופחת על פניהם של רבני ההקצנה, מצדדי ההפרדה ותומכי ההדרה.
העמדתה של שקד כפיגורה הפוליטית האולטימטיבית להובלת המחנה הדתי-לאומי יקשה על רבנים כמו אלי סדן – שתמך בחזרתה למפלגה - להסביר מדוע נשים צריכות להסתפק בכל כבודה בת מלך פנימה.
אכן, המשחק הפוליטי אכזרי ולעיתים נדרש להחיל סתירות כואבות, אבל נאמר ביושר, ובכך יסומן ההבדל, ליעקב ליצמן ואריה דרעי זה לא היה קורה. שום הבטחה אלקטורלית, גדולה ככל שתהיה, לא הייתה מכשירה עבורם הצבתה של אישה בראש ש"ס או יהדות התורה.
אך לא רק מימין שודדת עמידתה של שקד בראש "הימין המאוחד" את מערכת הבחירות הקרובה. בהתחשב בעובדה שהיא האישה היחידה העומדת כיום בראש מפלגה, גם משמאל יצטרכו להוריד לחצי התורן את דגלי "מדינת ההלכה" כאיום על הדמוקרטיה. נראה שאביגדור ליברמן ואהוד ברק יאלצו לחפש תורן אחר להיאחז בו בקמפיין הקרוב.
- עו"ד בתיה כהנא דרור היא פעילה חברתית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
