"המחבל היה בשוק טוטאלי, עם פחד בעיניים. לא האמין שנגיע אליהם"

מפקד הימ"מ ש' בפעילות מבצעית (צילום: דוברות המשטרה )

ההודעה הראשונה על מציאת גופתו של דביר שורק ז"ל תפסה את סגן ניצב ש' ביום חמישי לפנות בוקר. המשמעות הייתה ברורה לו. הוא והצוות שלו מיד יוקפצו.

ש' הוא מפקד פלגה בימ"מ, היחידה למלחמה בטרור של משטרת ישראל. הוא וצוותו הם "ציידי המחבלים". הוא לכד את הרוצח מברקן. את חוליית המחבלים שביצעו את הפיגועים בגבעת אסף ובצומת עופרה. את הרוצח של החייל רון יצחק קוקיא ז"ל. כשהבין שדביר נרצח, ידע מיד את משימתו שלו ושל אנשיו - לשים את ידם על המחבלים הנמלטים. חיים או מתים.

"התמונה של דביר לא יוצאת לי מהראש", הוא סיפר בשיחה אמש (שבת) עם ynet ו"ידיעות אחרונות", לאחר המבצע המוצלח, "מרגע מציאת הגופה קראתי עליו. למדתי עליו. רציתי להכיר אותו. ראיתי גם את מה שאמר עליו הסופר דויד גרוסמן, לאחר שהתברר שדביר החזיק בידו את ספרו האחרון בזמן שנרצח. זה פשוט נער מדהים. בסך הכל הלך לקנות ספרים למורים שלו. הדברים שאמר הסופר נכנסו לי ללב. היה לי חשוב להכיר אותו. כשהבנתי את פרטי האירוע ידעתי עד כמה הם ניצלו את העובדה שהיה לבד, בחור תמים וחסר אונים כשהם תוקפים אותו בהפתעה, מבצעים את זממם ובורחים".

כבר 20 שנה הוא בעסק הזה. בן 40, נשוי, אב לשלושה. מתגורר בדרום הארץ. בכל פעם מחדש הוא והצוות מזנקים, יוצאים למשימה. ולא מוותרים עד השלמתה. "היינו בכלל באימון, והיינו אמורים להיכנס לכוננות רק יום למחרת. אבל האירוע הזה קרה מהר. הגענו לגזרה שלנו וחיכינו לאיתור המודיעיני המדויק של המחבלים. הבשורה הגיעה סביב השעה שלוש לפנות בוקר. זהות המבצעים כבר הייתה ידועה לנו".

"התמונה לא יוצאת לי מהראש". דביר שורק

אחד החשודים בפיגוע(צילום: דובר צה"ל)

רגע השיא של מבצע הלכידה הגיע לקראת השעה 02:00 לפנות בוקר. בשלב הזה הכוחות מתחילים לסגור על הרוצחים. ש' מספר: "מדובר על שני יעדים, שבכל אחד מהם היה מחבל אחר. הבתים היו באותה שכונה, במרחק של כ־80 מטר אחד מהשני. אני מפקד על כל המבצע ועל יעד אחד ספציפי וביעד השני נמצא הסגן שלי.

"רגע לפני אנחנו מקבלים מידע ומאנשי השב"כ שאיתנו שהמחבל יחד עם אדם נוסף ישנים על הגג. זה יחסית מקובל בימי הקיץ שהפלסטינים ישנים על הגגות כי חם בבית. מיד אנחנו משנים את התוכנית. פורצים באופן שקט את הכניסה ועולים במדרגות למעלה. מגיעים לפתח של הגג. שולחים כלב ומיד מאתרים אותם ישנים. הם פותחים את העיניים ומולם רואים אותי ועוד לוחמים עם כלבים. הם היו בשוק טוטאלי. עם פחד בעיניים. לא האמינו שנגיע אליהם".

בשלב זה, בלב הכפר הפלסטיני, חייבים לוחמי הימ"מ לוודא שלפניהם עומד האדם הנכון. "אנחנו מתחילים לתחקר אותם", מתאר ש', "הם שיקרו בהתחלה באשר לשמותיהם. אבל מהר מאוד חזרו בהם. במקביל, ביעד השני יש תקלה: המחבל לא נמצא שם. הכוח נאלץ לדלג לבית סמוך, שם בכניסה עומדים בני המשפחה שמנסים לעכב את הכוחות. מתפתח עימות פיזי. הכוח נכנס ורואה את המחבל השני מול העיניים. בינגו".

הוא ולוחמיו לכדו מחבלים שביצעו פיגועים קשים כאלו כבר פעמים רבות. תחושת השליחות ממלאת אותם בכל פעם מחדש. "גם אחרי 20 שנה האדרנלין קיים. כי אתה לא יודע למה לצפות. אני יכול להגיד שבכל פעם שהבטתי לרוצחים בעיניים, היה להם פחד. הם לא מאמינים שאנחנו מגיעים כל פעם. משתדלים שהחשבון לא יישאר פתוח".