סבתו של דביר שורק: "הוא כתב לי - 'אני מרגיש אהוב"'

"הפסדנו כולנו שאין יותר דביר". אסתר שלזינגר(צילום: אלכס קולומויסקי)

ביום רביעי שעבר הייתה אסתר שלזינגר (81) בביתה באפרת כשצלצל הטלפון: על הקו היה יואב שורק, בנה. "הוא שאל, 'אמא, דביר אצלך?' מיד חשך עולמי. דביר הוא ילד אחראי וידעתי שאם ראש הישיבה הזעיק את יואב, משהו נורא קרה. במהלך כל הלילה התעדכנתי עם יואב על התקדמות החיפושים. ואז, אחרי שמצאו את הגופה, יואב הגיע ודפק על הדלת. אני פותחת את הדלת ובני אומר לי, 'אמא, אין יותר דביר'. באותו רגע אמרתי לעצמי, הפסדנו כולנו שאין יותר דביר".

שליזנגר כמובן מברכת על התפיסה של רוצח נכדה, אבל יחד עם זה היא מסכימה עם מה שאמר בנה: "הייתיי שמחה אם לא היו תופסים אותם בחיים אלא הורגים אותם, כי לצערנו התפיסה הזו היא זמנית. חס וחלילה הם עוד עלולים להשתחרר. אחד הפחדים הכי גדולים שלי באותו לילה היה רק שלא חטפו את דביר. אבל אני לא רוצה לדבר על הרוצחים. חשוב שהדמות של דביר תישאר בינינו".

"תפיסת הרוצחים - זמנית. הם עוד עלולים להשתחרר"(צילום: אלכס קולומויסקי)

רק לפני שבועיים השאיר דביר מכתב אוהב ומרגש לסבתו. "בין היתר הוא כתב לי: ‘אני מרגיש אהוב’. זה בדיוק הוא. ידע להכיר ולהוקיר", סיפרה שלזינגר.

זו לא הפעם הראשונה שהשכול דופק על דלתה של שלזינגר, ילידת הונגריה. כשהייתה בת חמש נטבחו בני משפחתה באושוויץ. "התחבאנו בבניין גדול. הגרמנים, שזיהו שיש שם יהודים, נכנסו פנימה, הורידו את כולם במדרגות ופשוט התחילו לירות באנשים כמו בסרטים. חלק נהרגו במקום, חלק נפצעו. אני קיבלתי כדור בראש".

הנאצים העמיסו את כולם - גופות המתים והפצועים - על עגלה. "מצאתי את עצמי בתוך ערימת גופות, מכוסה בדם ונאבקת על החיים. העגלון של העגלה עצר לשתות בבר מקומי ולעגלה הגיע אדם אחר שמעולם לא פגשתי קודם לכן ואני לא יודעת את שמו גם היום. הוא תחב את ידיו בתוך הערימה וזיהה שאני חיה. הוא אמר לי 'אל תמותי ילדה, אל תמותי'. יחד עם אדם נוסף הם הביאו אותי למבנה שהוסב לבית חולים, שם הוציאו לי את הכדור מהראש. אני זוכרת שצעקו לי, 'שני מילימטר' כשהכוונה שהכדור היה שני מילימטר מהמוח. שם הצילו אותי". אסתר איבדה במלחמה את אמה וארבעת אחיה.

"היו שאמרו שאולי הישיבה לא מתאימה לו, אבל אני זכיתי". דביר שורק ז"ל ומשפחתו(צילום: באדיבות המשפחה)

ב-1946 היא עלתה לישראל יחד עם אביה, ששרד גם הוא את השואה. הם נחתו בפתח תקווה. לפני כעשרים שנה היא עברה עם משפחתה ליישוב אפרת שבגוש עציון. הפיגועים הקשים של שנות התשעים לא פסחו על המשפחה. ב-1993 נרצח שעיה דויטש ז"ל, אחיה למחצה של אסתר, בפיגוע דקירה בנווה דקלים בגוש קטיף. הרוצח היה הפועל שלו. "שעיה היה דמות בגוש קטיף, כל אחד הכיר אותו. הפועל שלו רצח אותו בגלל שרצה להוכיח למשפחתו שהוא לא 'אוהב יהודים'. זה היה אבל נוראי", סיפרה שלזינגר.

עם דביר, שפתיל חייו נגדע בגיל 19, היה לה קשר מיוחד. "כשדביר נרשם לישיבה במגדל עוז לא התערבתי. היו במשפחה שאמרו שאולי הישיבה לא מתאימה לו, אבל אני זכיתי, כי הישיבה קרובה מאוד לאפרת, ובימים שהיה צריך להתרענן היה מגיע אליי הביתה. על אף שהיה לו מפתח הוא היה דופק בדלת, נכנס ומכין לעצמו משהו לאכול. דביר היה גם דואג לגינה. קונה שתילים וזרעים ומטפח את הצמחים. דביר הוא ילד שכולו טוב ואור. ממש טפלון של מחשבות רעות - שום דבר רע לא דבק בו. אם יש עולם בלי דביר אז כולנו הפסדנו".

ההודעה על האובדן של הנכד האהוב לא החלישה את האחיזה של אסתר בחיים. להפך. דווקא עכשיו היא מרגישה שיש לה תפקיד חשוב: "זה גרם לי לחשוב איך אני בתור סבתא דואגת שהמשפחה - יואב ורחלי והאחים של דביר - ימשיכו לצחוק ולהשתולל, שלא יהפכו לאנדרטה. זה לא מה שדביר היה ולא מה שהיה רוצה. התפקיד שלי זה להשגיח עליהם".