שורשיו ההיסטוריים של הסיוט ההורי באוגוסט
נגמרו הקייטנות, סבא וסבתא בחו"ל, ואימא ואבא יוצאים מדעתם. מדובר בתופעה מוכרת במערב, שפירק את השבט והחמולה והשאיר את ההורים לבדם
החצי השני של אוגוסט נפל עלינו כרעם ביום בהיר. נגמרו הקייטנות, ופתיחת שנת הלימודים עוד רחוקה. מה שלומכם, הורים ישראלים? איך אתם מרגישים? הכול בסדר? החיים דבש? כן? אני לא מאמין לכם. גם אתן ואתם לא בדיוק מאמינים לעצמכם. ובמיוחד אתם לא מאמינים שהנה זה קורה לכם שוב, בדיוק כמו בשנה שעברה: לא נסעתם לחו"ל. הילדים איתכם בבית, וסבתא נמצאת בטיול חווייתי מאורגן באירופה. דווקא בשבועיים האחרונים של אוגוסט היא קמה ונוסעת. זה לא מקרה.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
הסבתות הישראליות הן לא פראייריות של אף אחד, ואין להן כוונה להיתקע עם הנכדים המתוקים שלהן לימים שלמים. אני לא רוצה לסכסך, אבל כדאי שתדעו שעל פי הדין הצבאי, נסיעה של סבתות וסבים לחו"ל בשבועיים האחרונים של אוגוסט עלולה להיחשב ל"הפקרת עמדה תחת אש", עבירה שבתנאים מסוימים מצדיקה עונש מוות.
לפני שנים כתבה ג'ודית רוסנר רב-מכר ושמו "אוגוסט", שעלילתו מתרחשת בניו יורק, ומתארת בין השאר את מה שקורה בעיר מדי שנה בחודש החם שבו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים יוצאים לחופשת הקיץ שלהם, ומשאירים את המטופלים להתמודד עם עצמם ללא סיוע נפשי צמוד.
אני יודע היטב מה קורה אז, כי הייתי שם. לפני הרבה שנים, כשהייתי מטפל צעיר וחסר ניסיון בניו יורק, אמרתי "כן" כשכמה קולגות שאלו אותי כבדרך אגב אם אסכים להיות כתובת למטופלים שלהן ושלהם, למקרה שיהיו זקוקים לעזרה נפשית דחופה דווקא בשבועות שבהם המטפלת נופשת לה בקייפ-קוד.
לכל פסיכיאטרית או פסיכולוג היה רק מטופל לא יציב אחד בפרקטיקה שלהם, מקסימום שניים. אבל אני הסכמתי "לכסות את הפרקטיקה" של כעשרה מטפלים שונים. וכך מצאתי את עצמי מבלה את אוגוסט במעקב אחרי איומי התאבדות או ניסיונות התאבדות של מטופלים שלא הכרתי, בשיחות טלפון עם חדרי מיון ברחבי העיר, ובעיקר בעיסוק בבדידות הקיומית של אנשים שמוצאים את עצמם, פתאום, לבד.
אחד המאפיינים של החברה הישראלית הצפופה והמקושרת הוא שכמעט בלתי אפשרי להיות בה לבד. אבל עוד דבר שמאפיין אותנו הוא ריבוי הילדים. אנחנו אלופי העולם המערבי בילדים. וכמו שיודע כל הורה, ילדים זה שמחה, אבל גם המון המון עבודה שאף פעם לא נגמרת.
ועכשיו לחדשות הרעות: לדעתי, ולא רק לדעתי, מעולם לא תפקיד ההורה, ובייחוד של אימא, קשה יותר מאשר בתקופה שלנו ובחברה שלנו.
מבחינות רבות, חייו של האדם הממוצע בחברה המערבית השתפרו ללא הכר במהלך עשרות השנים האחרונות, מן הזמינות של אנטיביוטיקה ועד לנגישות המידע בגוגל. רמת החיים, שמתבטאת בהכנסה, בבריאות, בתוחלת חיים ובכוח קנייה – עלתה, והיא ממשיכה לעלות. ועדיין, על פי כל המדדים, רמת האושר הממוצעת של האוכלוסייה בעולם הראשון, שישראל היא חלק ממנו, לא עלתה בעשרות השנים האחרונות. אפילו לא קצת.
מדוע? יש לתופעה הזאת הרבה סיבות והרבה הסברים, והנה ההסבר החביב עלי: בלי להרגיש ובלי כוונה, פירקה החברה המערבית המודרנית את המשפחה המורחבת, או החמולה. היא הפכה אותנו לאוסף של משפחות גרעיניות שכוללות אבא, אימא, ילדים – וזהו.
המהפכה החברתית הזאת עברה מתחת לרדארים, אבל צריך להתעכב עליה ועל המשמעות שלה, ואין זמן מתאים יותר לעשות את זה מאשר עכשיו, בחצי השני של אוגוסט.
אז ככה. ככל הידוע לנו, המין האנושי התפתח וחי מאז ומתמיד במשפחות מורחבות, חמולות או שבטים. משימת גידול הילדים הייתה מחולקת תמיד בין כמה מבוגרים. וכך, כאשר אימא או אבא היו חווים את ההרגשה המוכרת של "אני לא יכולה יותר; אם לא יבוא מישהו וייקח אותם ממני עכשיו, אני עלולה לעשות משהו שיגיע לכותרות העיתונים", תמיד היה בסביבה עוד מישהו – סבתא, אחיין, בת-דודה או דוד שיתפוס פיקוד.
במילים אחרות, כאשר הורה היה זקוק להחלפה, תמיד היה מישהו בסביבה לתת לו כמה דקות או כמה שעות של חופש מהילדים שלו. עד היום חיים ככה בחברות מסורתיות. אבל הן הולכות ונעלמות ככל שהקדמה מגיעה ליותר אזורים על פני כדור הארץ. החברה האנושית הפכה תוך פחות מ-100 שנה מחברה כפרית לחברה עירונית, ויש לזה מחיר.
במהלך שהוא לדעתי הניסוי החברתי הגדול ביותר בתולדות האנושות, החברה המודרנית החליפה את המשפחה המורחבת במשפחות גרעיניות. מי מטפל בילדים שלנו? הנה הרשימה הקצרה: או אימא, או אבא, או מישהו אחר, שמקבל כסף תמורת ההשגחה והטיפול – גננות, מורים בבתי הספר, מטפלות, הסגל של קייטנות ועוד. המסגרות האלה החליפו בחברה המודרנית את המשפחה המורחבת. והתחליף, גם בימים כתיקונם, לא באמת מספק.
בשבועיים האחרונים של אוגוסט, שבהם השירותים בשכר מושבתים, הורים ישראלים מוצאים את עצמם לגמרי לבד עם הילדים שלהם, 24/7, בלי מחליפים. זה או אבא או אימא, או כלום. משחק סכום אפס קלאסי. והחוויה, איך להגיד את זה בעדינות, לעיתים קרובות לא משהו.
אז לסיום, מה יש לי לומר לכם, הורים יקרים? ארבעה דברים פשוטים. ראשית, אתם לא היחידים שמרגישים ככה. אתם חלק מתופעה חברתית רחבה, שתפסה את המין האנושי בלתי מוכן לחלוטין.
שנית, יש מה לעשות. עבדו בצוות, אימא-אבא. התיאום ביניכם חשוב, והוא חשוב במיוחד עכשיו, כשאין לכם מחליפים מלבד בן/בת הזוג. זה נכון בכל משפחה, אבל זה נכון במיוחד אצל הורים גרושים או פרודים. תתעדכנו ותעדכנו לעיתים קרובות, כך שבן הזוג השני ידע בדיוק מה קורה אצלכם, ולהפך.
שלישית, היצמדו לרוטינות. אחד הדברים שהכי מלחיצים ילדים הוא אובדן של שגרת החיים הרגילה שלהם, שמוכתבת על ידי בית הספר, הקייטנה, החוגים וכו'. נסו לשמור על השגרה בבית ככל האפשר.
ורביעית, ואולי הכי חשוב – יש לחוויה הזאת תאריך תפוגה. הלימודים בגני הילדים ובבתי הספר יתחילו ביום ראשון, א' באלול התשע"ט, 1 בספטמבר 2019. ובאותו בוקר תישמע בכל רחבי ארץ ישראל אנחת רווחה חרישית: ברוך השם. זה נגמר. עד החופש הגדול הבא.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
