בכל זאת יש הבדל בין בל"ד לעוצמה יהודית
שתי המפלגות כוללות אידיאולוגיה ואנשים שאסור שיהיו בכנסת. אבל בעוד השמאל לא יעז לתמוך בבשארה או גטאס, הימין ונתניהו חיבקו את הכהניסטים
אחרי שבית המשפט העליון קבע אתמול (א'), בפסיקה חדה ומכוננת, שברוך מרזל ובנצי גופשטיין הכהניסטים לא יוכלו להתמודד בבחירות מטעם עוצמה יהודית, התעוררה סערה זוטא סביב השאלה מדוע לא נפסלה גם היבא יזבק, המועמדת ברשימה המשותפת מטעם בל"ד, שהביעה בעבר תמיכה פומבית באחד מהטרוריסטים המתועבים בהיסטוריה, סמיר קונטר. התשובה פשוטה כשם שהיא מעצבנת, והיא הוסברה למתלוננים שוב ושוב, ללא הצלחה יתרה: בוודאי שיזבק הייתה צריכה להיפסל, אלא שאיש לא עתר לפסול אותה. או את המפלגה שלה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
.
בל"ד ועוצמה לישראל – הראשונה היא הקיצון שבציבור הערבי, מפלגתם של עזמי בשארה הבוגד וסייען הטרור באסל גאטס, והשנייה גלגול כהניסטי עכשווי של גזענות מסוכנת - מייצגות את השוליים המפלגים והמאיימים על המרקם החברתי. אין צורך לעשות אידאליזציה מיותרת לחברה הישראלית, אבל רובה מצוי במרכז וחותר לחבר בין השבטים.
הבעיה היא שבל"ד והכהניסטים זוכים ללגיטימציה דווקא מהמפלגות שמבקשות לכאורה לא להצטייר כקיצוניות או גזעניות: הרשימה המשותפת היא שהתעקשה להתאחד עם בל"ד, וממול זכתה עוצמה יהודית לליטוף מופרך מראש הממשלה ומאיחוד מפלגות הימין שמשכו אותה פנימה (ואז למרבה השמחה הותירו אותה מיובשת בחוץ).
אין ברירה אלא להזכיר שוב שמנחם בגין סלד ממאיר כהנא, סירב להצעתו להצטרף לליכוד ודחף להוציא נגדו צו מעצר מנהלי בשל הסכנה שנשקפה ממנו, לדעתו, לציבור הערבי. כמה השתנה הליכוד מאז.
יום ראשון אחד שמעתי ברדיו שבאסל גאטס נתפס כשהוא מנסה להבריח טלפונים עם שגרים לאסירים ביטחוניים. זה קרה זמן קצר בלבד אחרי שהכנסת העבירה את חוק ההדחה – הבזוי - שקבע שניתן להדיח חבר כנסת לבקשת 70 ח"כים, 10 מתוכם חברי אופוזיציה, אם מתברר שהוא תומך בארגון עוין.
סברתי אז, ואני משוכנעת גם היום, שמדובר בחוק בלתי דמוקרטי, אבל כשנאבקנו נגדו לילות כימים, לא ידענו שבינינו יושב חבר כנסת שתומך בטרוריסטים באופן אקטיבי ולא רק בדיבורים. למחרת, כשהראש והלב סוערים מההלם – הרי מדובר באיש אקדמיה אינטליגנטי ביותר – הייתי אני זו שדרשה דיון בוועדת הכנסת כדי להתניע מהלכים להסרת חסינותו.
כי את הקו האדום מול הקיצוניים צריכים לשרטט אנשי המרכז הפוליטי, בדיוק כפי שמפלגת העבודה בראשות יצחק הרצוג הייתה זאת שעתרה ב-2015 לוועדת הבחירות המרכזית וערערה לבג"ץ נגד ריצתה של חנין זועבי.
אלא שמהצד השני, הימין הקיצוני בכנסת, גם אם לכאורה אינו כהניסטי שקורא לטרנספר ערבים, מאתגר מדי יום את חברי הכנסת מהליכוד, וגורם למפלגה שפעם הבינה ממלכתיות מהי, לחפש עוד ועוד דרכים להתחרות על הבייס בלי שום אחריות. וזאת בדיוק הבעיה בקיצונים: הם לא רק גוררים את השיח, הם קובעים את סדר היום בתכתיבי שווא ובאיום יומיומי על המרקם העדין.
יום אחד, אחרי תקיפה כימית איומה בסוריה, שאלתי את אחד מחברי הכנסת המתונים ברשימה המשותפת מדוע לא הוציאו הודעת גינוי נגד בשאר אסד. בעוד אנחנו כולנו היינו נרעשים, ופנינו לנתניהו על מנת שיפעל להגביר את הסיוע לנפגעים בגבול הצפוני, הם לא היו מסוגלים אפילו לגנות אותו. הוא הסביר את ביחסים של הח"כים עם שותפיהם מבל"ד. הוא, כמו עוד אלה ביניהם שחפצים בהשתלבות, יודעים שזה הרבה יותר מסובך כשבל"ד מטפטפת את תפיסת עולמה מתוך השותפות הפוליטית.
ככה מתפקדים שני הצדדים במשוואה. בבחירות יש כלכלה של מספרים ואובדן מנדטים נהיה חזות הכול. בנימין נתניהו ידע להיות בגיניסט כשעקר מהליכוד את משה פייגלין שהטריד אותו ונחשב קיצוני ולא מעונב בהשוואה לליכוד של אז. אבל היום ראש הממשלה נאבק על מתן לגיטימציה לאנשים שאסור שיהיו בכנסת.
אתמול נפסל קצה פוליטי אחד, הימני, במהלך חשוב מאין כמוהו. גם אם הקצה השני, השמאלי לכאורה, עדיין לא נפסל (מעניין מי בימין התעצל), המרכז חייב למהול את קולו.
- איילת נחמיאס ורבין כיהנה כח"כית מטעם המחנה הציוני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
