הפתרון לעזה – בין חלופה רעה לגרועה

5 שנים מאז צוק איתן וברור שמערכה נוספת היא עניין של זמן. יש מהלכים שאפשר לעשות בטווח הקצר, אבל חשובה יותר האסטרטגיה לטווח הארוך

מיכאל מילשטייןעדכון אחרון: 27.08.19 , 12:21

הרס ברצועת עזה בצוק איתן(צילום: AFP )

בימים אלה מלאו חמש שנים לסיום מבצע "צוק איתן", המערכה העזה ביותר שישראל ניהלה עד היום ברצועת עזה. עם תומו הפיקה ישראל שלושה לקחים מרכזיים שהפכו ללבנות יסוד במדיניותה כלפי הרצועה: הראשון היה הבנת הקשר ההדוק שבין המציאות הכלכלית והביטחונית בעזה (דבר שלא הובן דיו ערב המערכה), שתורגמה לפרויקט שיקום רחב ברצועה; השני היה העדר מנגנון להעברת מסרים בין ישראל לחמאס, פער שגרם למיס-קלקולציה בין שני הצדדים, ותורגם לאחר המערכה לגיבוש ערוצי תיווך יעילים באמצעות גורמים אזוריים ובינ"ל; והשלישי היה ההבנה כי בגזרה המורכבת של עזה - שבה פועל ריבון דומיננטי ללא רצון או יכולת לשליטה מלאה על כל השחקנים - ניתן להיקלע במהירות להסלמה רחבה, תובנה שתורגמה למדיניות ישראלית מחושבת וזהירה, בעיקר במישור הצבאי.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הפקת הלקחים סיפקה שלוש שנים של רגיעה יחסית. השיקום התקדם באופן יציב והזיכרון הטראומתי היה טבוע בעומק התודעה העזתית. אולם השנתיים האחרונות מתאפיינות בהידרדרות גוברת, המלווה בהערכת שני הצדדים כי מערכה נוספת היא עניין של זמן.

כמו ערב צוק איתן, גם כיום המצב האזרחי הוא מקור המתח העיקרי. חמש שנים לאחר המערכה, המציאות ברצועה גרועה מכפי שהייתה בקיץ 2014. על רקע זה מחלחלת בחמאס ההבנה שלפיה נכשלו כל החלופות שקודמו כדי להקל על המצוקה. וכך מתפתח דמיון מטריד לנסיבות שהביאו לפרוץ אותה מערכה.

בבואה לגבש מענה אסטרטגי למציאות הסבוכה, מומלץ לישראל ראשית להתנער מהנחות יסוד שהתקבעו בחשיבה הקולקטיבית. הראשונה היא כי "יש פתרון לבעיית עזה". עיון בנתוני היסוד של האזור, ובפרט אלה הכלכליים והדמוגרפים, ממחיש שניתן להקל על המצב אך לא להביא לפתרונו הכולל.

ההנחה השנייה היא שיש חלופה לממשל חמאס. בפועל, אין נכונות או יכולת של הרשות הפלסטינית, מצרים, האו"ם או כל הנהגה מקומית להיכנס לנעליה של התנועה. השלישית היא כי המצוקה ברצועה היא "בעיית הפלסטינים" - תפיסה שמוכחת כל העת כחסרת בסיס, נוכח ההקרנה של ההתפתחויות באזור על ישראל בכלל המישורים.

לאלה מצטרפת ההבנה שלפיה חרף היותה אויב מר, חמאס היא עדיין הרע במיעוטו בהשוואה לחלופות של חלל שלטוני, אנרכיה ועליית כוחות קיצוניים יותר.

12 שנים חלפו מאז ביססה חמאס את מרותה ברצועה, וישראל עדיין לא גיבשה מדיניות אסטרטגית ארוכת טווח ביחס לזירה הזאת. עוד לפני שתתפתח הידרדרות שעלולה להסתיים בכיבוש מלא של האזור (גם מבצע שיוגדר כ"הכרעה צבאית של חמאס" עלול להביא לכך) - כדאי לבחון אסטרטגיה חלופית שתישען על שני ממדי זמן. הראשון - קצר, ובמוקד שלו ייצוב המציאות האזרחית, שתהווה בסיס לרגיעה ביטחונית.

במסגרת זאת, מומלץ לבחון יציאת פועלים עזתים לעבודה בישראל, קידום רחב של פרויקטים אזרחיים, וכן הקלה במדיניות התנועות של תושבי הרצועה. הכרחי שהדבר יכלול פתרון לבעיית השבויים והנעדרים הישראלים, שצריכה להיות תנאי יסוד למהלכים אזרחיים.

במקביל, יש לגבש אסטרטגיה לטווח הארוך, שבמוקד שלה האפשרות לנפילת ממשל חמאס. במסגרת הזאת נדרש להימנע משני תרחישים קוטביים: הכתרת מלכים, ומנגד - שליטה ישירה וממושכת בעזה.

יש להמתין לשינוי פנימי ברצועה, בעיקר מצד בני הדור הצעיר שהניכור בינם לבין הממשל האסלאמי הולך ומעמיק, ופורץ מדי פעם בגלי מחאה. התפרצות מחאה עממית רחבה נגד ממשל חמאס - שלא מציג כל אופק לשני מיליון תושבי עזה - אינה תרחיש מופרך ויש להיערך אליו. על ישראל לבחון כיצד לסייע ליצירת תנאים שיביאו להתפתחות חלופה פנימית אפקטיבית, מבלי להישאב למעורבות ישירה ברצועת עזה.

בשורה התחתונה, נדרש מישראל להכיר כי הברירה ברצועת עזה היא בין חלופות רעה וגרועה. מומלץ למקבלי ההחלטות בישראל להתפכח מאשליות לגבי פתרונות מהירים וחלקים - בין במישור הצבאי ובין המדיני - ובעיקר לאמץ אורך רוח וסבלנות, כאלה שמאפיינים לרוב את אויבנו. חשוב בנוסף שהנהגת המדינה תציג בפני הציבור את מורכבות המצב העזתי ותשחררו מאשליות לגבי "פתרונות קסם".