לעזאזל עם ההורים המותשים

כשבכל שנה המורים צועקים זאב-זאב, לאף אחד כבר אין כוח להקשיב. ביום שבו באמת תהיה עילה חשובה לשביתה, הם כבר לא יקבלו תמיכה

חן ארצי סרורפורסם: 27.08.19 , 12:27

מסיבת עיתונאים של ארגון המורים (צילום: מוטי קמחי)

ושוב איתכם. כלומר, בלעדיכם. רן ארז(צילום: מוטי קמחי)

רוב ההורים מעריכים את הצוותים החינוכיים של הילדים שלהם. רוב ההורים חושבים שצריך להעלות את השכר של צוותי ההוראה, מודעים לעבודה הקשה והסיזיפית במקצוע הזה, ולא ימהרו להתחלף עם שום מורה או גננת. בכל סיום שנה, בכל חג, בכל יום המורה – המילים החמות והכנות שלנו, ההורים, מוענקות לצוותי ההוראה יחד עם שי קטן. אנחנו מודעים לכך שהמערכת לא רואה את הקושי האמיתי שבמשימה החשובה מכל – חינוך. אז אנחנו שם בשביל להגיד שאנחנו רואים ויודעים, ושום דבר לא מובן מאליו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ובכל זאת, תמיד מגיעה התקופה בשנה שבה ההורים מקללים את ארגוני המורים, הגוף שמתיימר לייצג את הדמויות שכל כך חשובות לנו. לתקופה הזו קוראים סוף אוגוסט, ותמיד היא מגיעה עם אותם תסמינים: שרב, שעמום, ואיומים בשביתה. היו שנים שזה באמת עבד ככה. ילדים ישבו בבית יום או שבועות שלמים, היו מאבקים צודקים ונחוצים, והיו מפגני שרירים מפוארים, אבל האיומים בשביתה לעולם עומדים.

גם הפעם אי אפשר לפתוח שנה בלי שיפה בן-דוד או רן ארז יישבעו לשבש לנו את החזרה החגיגית לשגרה. רוב הסיכויים שבית הדין ידחה את בקשתם על הסף, ולו רק מפני שמדובר בממשלת מעבר שבכלל לא יכולה לקבל החלטות מרחיקות לכת, אבל מה זה משנה? טקס זה טקס, ולעזאזל ההורים המותשים, הילדים המתרגשים והילקוטים המוכנים.

עוד טקטיקה בלתי נסבלת שננקטה השבוע היא ביטול המפגשים המקדימים של הגננות עם הפעוטות, בדגש על המחזור של ילדי גיל 3, שזו שנתם הראשונה במערכת החינוך. המפגשים הללו נועדו להקל במעט על הילד, שיוכל להכיר את הגננת והגן באופן אינטימי ונעים רגע לפני שיהיה אחד מתוך 35. אבל במאבק הלא ברור הזה – שאף אדם סביר אפילו לא יודע להגיד על מה הוא – כל האמצעים כשרים. אז אסרו על הגננות לקיים אותו, בתירוצים מופרכים כמו ביטוח או אי-תשלום שכר.

מובן שמדובר בשטויות. מורות וגננות מקבלות שכר 12 חודשים בשנה, גננות מובילות גם מקבלות דמי ניהול בדיוק עבור מפגשים מהסוג הזה. אבל כשרוצים להציק – תמיד אפשר. האבסורד הוא שהגננות עצמן מאוכזבות ומתקוממות על ההחלטה הזו. הן מקיימות מפגשים בסתר או שולחות לילדים הקטנים סרטוני וידיאו – כי הן מבינות כמה זה רע שילד בן 3 יגיע לגן כשהוא לא יודע איך נראית בו הגננת או איפה השירותים.

הזעם הכבוש לא נולד בוואקום. הוא תוצר של שנים שבהן יש פער אדיר בין הרצון להביע סולידריות עם מורות וגננות, לתמוך בהן במאבק לשכר הולם ותנאים מכבדים, לבין מפגן הכוח הבלתי נסבל של הארגונים שמייצגים אותן. כשבכל שנה צועקים זאב-זאב, כבר לאף אחד אין כוח להקשיב, וביום שבו באמת תהיה עילה חשובה ומוצדקת לשביתה, צוותי ההוראה יסתכלו מעבר לכתף ופשוט לא ימצאו שם את הציבור.

הציבור – אנחנו, ההורים העובדים – יהיה עסוק בלהתחנן לסבתא לעוד יום של בייביסיטר, ולנגב את הדמעות לעוד ילדה שחשבה שהיא עולה לכיתה א'.