הבלדה על איך אתה מרגיש ומה שלומך
עברתי ניתוח, ומאז בכל יום ב-5:00 בבוקר התחיל צונאמי הווטסאפים מאנשים שברחתי מהם בהצלחה חלקית 40 שנה: קרובים, אלמונים וחברים מהגדוד
"זה לא מספיק להם שכואב לך, הם גם רוצים שהכאב שלך יהיה מעניין" (פיליפ רות)
עברתי ניתוח גב לא קל בארץ איכילוב. הכאבים בלתי נסבלים וכדורי הפרקוסט מרדימים וממסטלים, וכמי שעד כה התמכר לכל דבר כמעט, אני מאוד נזהר איתם.
מעירים אותי מוקדם ללחץ דם, ומחמש בבוקר מתחיל הצונאמי, וצלילי הודעות נכנסות בווטסאפ, בבלדה האינסופית של איך אני מרגיש ומה שלומי. זה כמו שיש לי יום הולדת או בערב חג, רק במקום ברכות זה שאלות. אנשים שאני בורח מהם בהצלחה חלקית כבר 40 שנה, קרובי משפחה רחוקים, אמיתיים ומתחזים, ואפילו חברים עתיקים מהפלוגה, מהגדוד (מהאוגדה!). הודעות ממספרים לא מזוהים. אין לי מושג איך פתאום יש לכל כך הרבה נודניקים את המספר שלי, ואני לא יודע כיצד כל כך הרבה אנשים יודעים שד"ר לידר המופלא פלש לי לגב. האם מישהו מבני המשפחה הדליף (והוא ישלם על זה), או שמא הייתי אייטם משעמם אצל גיא פינס, כי אני גם קצת סלבצ'יק.
לפני שנים רבות, כשלא היו פלאפונים, אנשים לא היו ממהרים להטריד אנשים אחרים, כי זה עולה כסף לדבר בקווי, וכמובן שאי אפשר היה לשלוח הודעות. הווטסאפ, שהתחיל להרוס את חיינו ב-2009, הוא ההמצאה השטנית ביותר של המילניום, והוא גורם בעיקר לריבים מטופשים ולאי הבנות מביכות. ב-2014 הווטסאפ נרכש ב-19 מיליארד דולר על ידי פייסבוק ומארק צוקרברג, ראש הכת החזירי של יריד ההבלים. בעברית המילה ווטסאפ זה "מה נשמע", ויותר ממיליארד וחצי משתמשים, רובם עילגים וטרחנים, התחילו להציף את העולם עם מה שלומנו ומה שלומם, ואיך הם ואנחנו מרגישים.
הילדים הנבונים שלי וחבריי הקרובים מבינים שאני חלש ומחלים, ולא שואלים. אבל המוני ב. ישראל לא מרפים. אני מתנתק לכמה שעות, אבל כשאני מתחבר, אני מופצץ במטח נוסף של איך אני מרגיש ומה שלומי. חלק מהמטרידים גם מתעניינים ארבע פעמים ביום, וכשאני לא משיב הם מטרידים שוב. רבים מהם גם מוסיפים סמיילי. כלומר, למרות שאני בכאבי תופת, הם מחייכים!
לרוב מקלידי הווטסאפ שלומי מעניין את התחת. קיץ, חופש גדול, ועוד מעט בחירות, ושוב אין להם במי לבחור. ואין להם משהו ספציפי אחר לעשות מלבד להתעלל בחולים ובחולות. ההתעניינות הפתאומית שלהם נובעת מטיפשות או משעמום, או מהקוקטייל הרעיל של שני האלמנטים האלה ביחד, עם קוביית קרח. לחיים!
כשהייתי בריא, השאלה "מה שלומך?" הייתה לשם הנימוס בלבד, וכל מה שהיית צריך זה להגיד "טוב, תודה" ולהתקדם הלאה. כששואלים את דודה שלי, רות דיין, שהיא כבר בת 102 (!) מה שלומה, התשובה שלה תמיד היא "שלומי זה לא דוגמא!", ואני לגמרי מבין למה היא מתכוונת.
את השאלה "איך אתה מרגיש?" יש לבטל ולהוציא מחוץ לחוק. דיברתי לא מזמן עם חבר, שהוא סופר מוכשר, ושנינו הסכמנו שהדבר הקשה ביותר לסופר הוא לתאר כאב. שכן רק אני חש בו, והוא אינו ניתן להעברה למישהו אחר. גם לרופאים שלי פה, כשהם מבקשים ממני בנימוס לדרג את הכאב שלי מ-1 עד 10, אני אומר "6" כי אני רוצה להיות נחמד, וכשהם מתעקשים ושואלים עד כמה כואב לי, אני לא מוצא תשובה הולמת יותר מאשר להגיד: "דוקטור, במלחמת יום כיפור נהניתי יותר".
לכן, אחרי שיצאתי מבית החולים, למען הפצועים שנשארו בשטח עם הווטסאפ המקולל, אני מבקש להרוג באופן הומאני את שתי השאלות שרק עשו אותי חולה יותר, לקבור אותן בקבר אחים, ולכתוב על המצבה:
כאן טמונים שני טרדנים סדרתיים:
החבר איך אתה מרגיש והחבר לא נעים.
לפנייה לכתב/ת 
