אברה מנגיסטו הוא מבחן החמלה של ישראל
אתם לא רואים בו את הילד של כולנו אלא בן חורג. אשתו של רון ארד כותבת על הניסיון, הכושל בינתיים, להכניס את האזרח החטוף בעזה לקונצנזוס
דניאל, אחיינו של אברה מנגיסטו, שהיה בן שנתיים כשדודו נפל בשבי חמאס, עלה השבוע לכיתה ב'. אברה לא יודע את זה. הוא גם לא ידע כשדניאל עלה לכיתה א'. או כשהתחיל גן חובה.
אברה מנגיסטו הוא אזרח ישראלי בן 33, יוצא אתיופיה, שמוחזק חי בעזה כבר חמש שנים. למה? כי חמאס ואנושיות זה כמו חושך ואור, כמו ייאוש ותקווה. אברה הוא לא חייל שנלקח בשבי. הוא אזרח, פגוע נפש, שעבר את גדר הגבול מבלי להבין לאן מועדות פניו ומבלי להיות מודע למעשיו.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בשונה מגלעד שליט למשל, הציבור הישראלי לא לקח את אברה ללב, לא לפני חמש ושנים ולא עכשיו. ובהתאם, ראש הממשלה ישן בשקט, נועם ואביבה שליט חזרו למצפה הילה, וההורים של אברה (איך קוראים להם? לא משנה, הם לא מדברים עברית), גרים באשקלון שרחוקה מבלפור כמעט כמו עזה.
לפני כשנתיים פנו אליי חברים של רון מקורס הטיס וביקשו שאצטרף למאבק למען אברה מנגיסטו, ומאז אני מתייצבת פעם בחודש בכפר הירוק כחלק מקבוצת חברים שאכנה אותה - בבוטות מה - לבנים, שבעים ומקושרים, שמעזים לחשוב שצריך ואפשר להחזיר אותו הביתה; שמשוכנעים שהוא צריך להיות על סדר היום של החברה הישראלית ושל הממשלה. בין החברים מתאם השבויים לשעבר דוד מידן, ראש שב"כ לשעבר יובל דיסקין, חמי פרס ועוד רבים וטובים, חלקם פחות מוכרים.
ימים אחרי שאברה חצה את הגבול לקחה על עצמה אישה צעירה, יונית טליינש פנטה, שכנה של משפחת מנגיסטו, להוביל את המאבק למען השבתו. היא העומדת מאחורי הקמת הקבוצה שלנו. ליונית, כמו לחברי הקבוצה, ברור שזהו מאבק של קהילה מוחלשת ולכן הוא כמעט בלתי אפשרי לפיצוח. אין כאן סיפור שיניב רייטינג על ילד חמוד שזקוק להשתלת מח עצם. אין כאן טרגדיה של אב שנרצח בשל מקום חניה והשאיר אחריו ילדים ואישה נכים וחסרי אמצעים. ואין כאן חייל שליבנו יוצא אליו ונהיה מוכנים לצעוד ממצפה הילה ועד ירושלים בחום ובלחות כדי להבהיר לראש הממשלה שהחייל הזה הוא הילד שלנו.
אברה הוא הבן החורג שלנו - כהה עור, לוקה בנפשו, ממשפחה מוחלשת - אבל כמו שיונית אומרת, דווקא הוא, יותר מכל אחד אחר, זקוק לנו. להורים של אברה אין קבוצת חברים מהצבא שיירתמו לעזרתם, וקהילת יוצאי אתיופיה לא יכולה לעשות את זה לבדה.
נפגשנו עם חברי כנסת, שרים, דיפלומטים בארץ ובחו"ל, וחברים מטעמנו הצטרפו לפגישות המשפחה עם ראש הממשלה. חבר הקבוצה, פרופ' יובל שני, מומחה למשפט בינלאומי מהאוניברסיטה העברית, פועל בזירה המשפטית הבינלאומית ההומניטרית, וחברים אחרים עושים זאת במישורים אחרים. כל חלון הזדמנויות מנוצל.
לצער כולנו, עד כה התוצאות מאכזבות.
לפני כשלושה חודשים, ברגעים של התרוממות רוח, חשבנו שבאמצעות קמפיין משמעותי נשיב את אברה לתודעה של הציבור ושל מקבלי ההחלטות. פנינו לחברת גיוס המונים - beactive - ובחרנו יעד שנראה לנו לגמרי מציאותי. גיוס של 300 אלף שקל שאיתם קיווינו לעורר את הציבור ואת הממשלה מהתרדמת, מהאדישות וממשיכת הכתפיים המאפיינים את היחס אל אברה ומשפחתו בחמש השנים מאז נפל בשבי.
תרמנו והתרמנו חברים, הרי אנחנו "מקושרים", אבל התוצאה נכון לכתיבת שורות אלה, פחות משבוע לפני תום מועד הגיוס - מאכזבת עד כאב. אפילו מקוממת. שליש מהסכום בלבד גויס, והוא יוחזר לתורמים אם לא נעמוד ביעד.
כן, אנחנו זקוקים לתמיכה כספית אף שלא היא לב העניין. הקמפיין הזה הוא מבחן אזרחי שחל על כולנו. בינתיים אנחנו נכשלים בו.
אנחנו מאמינים שהמאבק להשבתו של אברה, לשיח הציבורי ואחר כך גם הביתה, הוא חלק ממאבק על ערכים כמו שוויון וערבות הדדית שבגינם קמה המדינה. הוא ניסיון לאותת שהחמלה, שהיא חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו, עדיין קיימת. גם לחלשים. בעיקר כלפיהם. אנחנו נמנים על הנאיבים. לא ויתרנו על הערכים ואנחנו לא מוותרים על אברה.
- הסופרת תמי ארד היא אשתו של הנווט רון ארד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
