החברה הערבית היא הדחליל של בנימין נתניהו

ספין המצלמות הוא המשכו הישיר והאגרסיבי תרגיל "הערבים נוהרים". רה"מ היה צריך להמציא בובה שתפחיד את המצביעים שלו, ומה יותר טוב מערבים

חולוד מסאלחה פורסם: 11.09.19 , 14:20

איימן עודה ו בנימין נתניהו מליאת הכנסת בחירות 2019 הצבעה על חוק המצלמות (צילום: יואב דודקביץ)

איימן עודה, בנימין נתניהו והסמארטפון(צילום: יואב דודקביץ)

השנה אני סוגרת 18 שנה בתחום התקשורת והעיתונות. לאורך השנים ניסיתי ככל הניתן לתמוך בחופש הביטוי, גם במקרים שבהם מדובר היה בדעה שצרמה לי לאוזן ולפעמים הייתה מטופשת בעיניי. תמיד התייחסתי אל כל אדם כרציונלי, גם כשלא הסכמתי איתו עקרונית או מצפונית. הקו הזה חייב אותי לתמוך בהיגיון שמאחורי היחלשות התקשורת המסורתית והציבורית אל מול התקשורת האלטרנטיבית, שבה לכל אזרח יש מצלמה והוא יכול להיות עיתונאי בעצמו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

התקשורת האזרחית התפתחה בעולם בהקשר פוליטי בעייתי - מאז הבחירות לנשיאות ארה"ב בין ג'ורג' בוש הבן לבין אל גור בשנת 2000 – וגם כיום טמונות בה סכנות רבות: היא יוצרת מבול של מידע, לעתים בלתי אמין, שלעיתים פגע באורח אנוש באנשים, בפרנסתם, ברגשותיהם ובפרטיות שלהם.

למרות זאת, תמיד דבקתי בעמדה שקיומה של אסכולה זו חשוב מאוד, ובעצם זו התגובה הראויה להפיכתה של התקשורת המסורתית כפופה לאינטרסים כלכליים או פוליטיים. היא מעלה בתפקידה כמתווכת בין הציבור לשלטון, וכיום, למעט בודדים, רבים בה משמשים "עיתונאי חצר" – כמקובל בעולם הערבי ובמונרכיות.

אם כך, למה אני מתנגדת לחוק המצלמות, שמהווה כביכול את הביטוי הפוליטי לתפיסה הזאת? הרי כפי שטען השבוע שר המשפטים אמיר אוחנה, "לכל אזרח יש מצלמה. המצלמות לא משנות את כללי המשחק ממש כפי שמצלמות המהירות לא משנות את כללי התנועה: הן מאפשרות לפקח עליהם".

התשובה היא כמובן שאני מוטרדת בעיקר מהנחת המוצא: התיוג האתני והגזעני של האזרחים הערבים, שעל פיו אם יש זיופים בבחירות - הם מתרחשים בהכרח בקלפיות שביישובים הערבים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעד הכישלון אחר הצהריים המשיך לקדם את חוק המצלמות, רוצה לעדכן את הגרסה של "הערבים נוהרים", שהצליחה להביא לו ב-2015 עוד כמה מנדטים. אבל הפעם מדובר היה בגרסה אגרסיבית יותר, המוכיחה שהוא וצוות הקמפיין שלו חכמים יותר מכולנו: הם שוב ביקשו להציב דחליל בדמות המגזר הערבי כדי שזה יפחיד את הבוחרים.

ראש הממשלה, שרי הליכוד, חברי כנסת מהימין, כולם השתתפו במסע הדה-לגיטימציה לאזרחים הערבים; דמוניזציה של חברה שלמה בעיצומה של מערכת הבחירות שמטרתה היחידה היא לגרוף עוד כמה קולות. אם זו לא פוליטיקה זולה, אז מה כן?

אז בואו נהיה כולנו ליכודניקים עד יום הבחירות. הטיעון של מפלגות השמאל על כך שנתניהו גונב את הבחירות לא מעניין אותי כאזרחית ערבייה. גם לא הטיעון של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, שלפיו הצבת מצלמות בקלפי פוגעת בזכות הבוחרים לפרטיות ובזכותם החוקתית לבחור. אמנם בחירות צריכות להיות חשאיות וסודיות, ולהתבצע באופן תקין, אבל זאת לא רק האחריות של ועדת הקלפי, אלה של אזרח שהחליט להשתתף בהן.

אז אם כבר מצלמות, בואו לפחות נחוקק חוק שחל על כ-ו-ל-ם. השר אוחנה טען שצריך לטפל באנדרלמוסיה ובאי-הסדר השוררים כעת? נפלא. אבל לפחות עשה זאת תוך שמירה על כבודם של אלפי עורכי דין ועשרות שופטים ערבים שאתה אמור להיות להם שר. וראש הממשלה, מספיק לבלבל אותנו עם ספינים. די לנו בציוצים של יאיר.