ההשלכות והמשמעויות של תוכניות הביטחון
בליכוד רק נתניהו קובע, ולכן מה שהיה הוא שיהיה. הפתרון שכחול-לבן מציעה זהה כמעט ל"דוקטרינת נתניהו". לימינה יש אסטרטגיה מקורית לטיפול באיראנים וברק הוא היחיד שמציע תוכנית ריאליסטית. התוכניות של המפלגות
חמש מבין המפלגות שיש להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה-22 הן קונגלומרטים שהוקמו כתוצאה מאיחודי כוחות וממיזוגים בין גורמים בעלי זהות פוליטית שונה. זו סיבה אחת לכך שלרובן אין מצע סדור שעל פיו אפשר להעריך מה תהייה מדיניותם בתחום הביטחון והביטחון הלאומי.
כל העדכונים על בחירות 2019 במקום אחד - מתחם הבחירות של ynet
בין איראן לעזה: התוכניות הביטחוניות של המפלגות
אף על פי כן, באמצעות תשאול ישיר של צוותי הקמפיין של המפלגות קיבלנו מושג על העמדות העקרוניות בתחום הביטחון של הגופים הפוליטיים החשובים.
לגבי הליכוד, כמו בכל התחומים האחרים המצע ומדיניות הביטחון מסתכמת במילה אחת - ביבי. בנימין נתניהו, ראש הממשלה ושר הביטחון הוא היחיד שקובע היום, בהתייעצות עם בכירי מערכת הביטחון, קהיליית המודיעין והמטה לביטחון לאומי (המל"ל) את מדיניות הביטחון. הקבינט המדיני-ביטחוני הנוכחי אינו יותר מחותמת גומי ותיבת תהודה של ביבי.
לכן אם הליכוד יהיה בשלטון מה שהיה ומה שהווה - הוא שיהיה. סביר להניח שאחרי שתוקם ממשלה, יצא צה"ל למערכה קרקעית גדולה ברצועת עזה שתחליש את הזרועות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי ותשלול מהם את מירב היכולות הצבאיות שלהם ובעיקר טילים ורקטות. בתום המערכה תנסה ישראל לגייס את העולם להפעלת "תוכנית מרשל" לפירוז הרצועה ושיקום מאסיבי של תשתיותיה וכלכלתה.
מול הציר השיעי הרדיקלי תימשך המערכה בין המלחמות לסיכול ההתבססות הצבאית האיראנית בסוריה ובעיראק ולסיכול פרויקט דיוק הטילים בלבנון. דפוס לחימה זה, שישראל נוקטת בברכת ארה"ב ובשיתוף פעולה חשאי וגלוי איתה, תוך תיאום ושיתוף פעולה למניעת התנגשויות עם רוסיה ושיתופי פעולה עם גורמים אזוריים שונים, הוכיח את עצמו כיעיל ומשיג את מטרותיו בלי לדרדר את ישראל למלחמה רבתי עם שכנותיה ואיראן. לכן סביר שלא רק נתניהו אלא כל קואליציה שתקום אחרי הבחירות תמשיך בקו הזה.
באשר לסיכול תוכנית הגרעין הצבאית של איראן, בעניין זה יש כעת לנתניהו בעיה. המשא ומתן הצפוי בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין האיראנים ופיטורי היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון עלולים לשבש לחלוטין את תכניותיו של נתניהו להפעיל באמצעות ארה"ב מקסימום לחץ על האיראנים. ראש ממשלת ישראל, ששם את כל הז'יטונים המדיניים והביטחוניים שלו על הנשיא האמריקני הלא צפוי והתזזיתי, עלול להיות מופתע ולא לטובה ממה שיקרה. כך גם אנחנו.
אם לשפוט על פי מה שקרה עם צפון קוריאה, אנו עשויים עוד להתגעגע לאובמה. בכל מקרה ישראל תצטרך כנראה לטפל לבדה בפרויקט הגרעין האיראני אי-שם בעוד חמש עד עשר שנים או להתאפק ולהמשיך לחיות בצילו של איום גרעין איראני ולקוות שההרתעה הגרעינית שיש לנו, לפי פרסומים זרים, תעבוד.
סוגיה ביטחונית נוספת שנתניהו לא פתר ונראה שהוא רק מחמיר אותה היא הטרור והגרילה בירושלים וביהודה ושומרון. ישראלים תושבי ירושלים והמתיישבים ביהודה ושומרון מצליחים לחיות ולקיים שיגרת חיים מוטרדת הודות לפעילות סיכולית חשאית של שב"כ והודות לכך שיותר ממחצית כוחו הלוחם של צה"ל מוצב ופועל שם. הפעילות של שב"כ וצה"ל נמשכת 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, אבל אינה מצליחה לדכא כליל את הטרור הגואה בגלים.
כל עוד לא יהיה פתרון קבע שיצמצם בצורה משמעותית את החיכוך הישיר בין המתיישבים לבין האוכלוסייה הערבית ימשיכו ישראלים להיהרג ולהיפצע בלכתם להתפלל בכותל או לרחוץ במעיין. עד כמה שידוע לי, לנתניהו וגם לבעלי הברית הטבעיים שלו ימינה, עוצמה יהודית והמפלגות החרדיות, אין מענה ברור לאיום הזה חוץ מ"הרתעה" שמשמעותה בדרך כלל "להיכנס בהם ולכסח להם את הצורה עד שיבינו שלא כדאי להם". הלוואי שזה היה כל כך פשוט.
המענה שמציעה כחול-לבן לאיומים הנשקפים מהציר השיעי הרדיקלי שמובילה איראן, כולל סוגיית הגרעין, אינו שונה ממה שאפשר להגדיר כ"דוקטרינת נתניהו". אחרי הכול, שלושה מבין ארבעת חברי ה"קוקפיט" שירתו כרמטכ"לים תחת נתניהו, משה יעלון היה שר ביטחון עד שסר חינו ויאיר לפיד היה שר אוצר וחבר קבינט אצל נתניהו.
כחול-לבן, כמו העבודה-גשר, מדגישות את הצורך בשיתוף פעולה אזורי עם מדינות ערב מהמחנה הסוני המתון נגד איראן ובפתרון הסוגיה הפלסטינית. בסוגיה העזתית מותחת כחול-לבן ביקורת על מדיניות שיחוד חמאס שנוקט בה נתניהו במסגרת המאמצים למנוע הסלמה עד אחרי שתוקם ממשלה חדשה בישראל. הפתרון לעזה שמציעה כחול-לבן לתקופה שאחרי הבחירות זהה כמעט לחלוטין למה שמתכנן נתניהו: מערכה קרקעית גדולה בשטח הרצועה בשלב הראשון, ומאמץ שיקום מאסיבי אחריה.
לרשימת ימינה יש אסטרטגיה מקורית לטיפול בסוגיה האיראנית: עזבו אתכם, הם אומרים, מההתכתשות עם שליחיה של איראן בלבנון, בסוריה, בעיראק ובעזה. בואו נלך על ראש התמנון ולא על הזרועות. חזק, משכנע. לא? השאלה היא כיצד מציעה איילת שקד ליישם בפועל את התפיסה הזו. האם היא יחד עם נפתלי בנט, בצלאל סמוטריץ', רפי פרץ ורוני ססובר מציעים שישראל תתקוף בקרוב באיראן, מה שקרוב לוודאי יצית מלחמת תלול-מסלול אזורית שבה נספוג טילים מכל הכיוונים? ואולי ימינה רוצה שהמוסד יצא לקמפיין "עריפת ראשים" (חיסולים) של בכירים איראניים ברחבי תבל.
אין טעם להמשיך ולהעלות השערות. כל עוד לא יביאו בכירי ימינה תוכנית פעולה שתאפשר ליישם את "דוקטרינת התמנון" אי אפשר להתייחס להצעה הזו (ולמציעיה) ברצינות. בעניין עזה מציעה ימינה להימנע מכניסה קרקעית לרצועה ובמקום זאת לנהל מערכה אווירית מאסיבית ומבצעי חיסול של בכירים. זה גם מה שימינה מציעה לגבי האיום תלול המסלול מלבנון.
הבעיה היא שמהפצצות מאסיביות כמו שמציעים ראשי ימינה יהיו בהכרח הרבה מאוד נפגעים אזרחים, בעזה כמו גם בלבנון, מה שעלול לבודד את ישראל בזירה הבינלאומית ואפילו להביא לסנקציות של האו"ם נגדה. אבל העיקר הוא שההיסטוריה הצבאית, כולל מלחמות שהתנהלו ממש בשנים האחרונות, מוכיחה שאש-מנגד, אפילו אם היא מאסיבית והרסנית וגובה קורבנות בקרב לא-מעורבים, אינה מסוגלת להביא להכרעה. אם תיושם תפיסתו של בנט, ישראל גם תאכל את הדג המסריח וגם תגורש מהעיר הבינלאומית.
קצת התקשיתי להבין את תפיסת הביטחון של עוצמה יהודית, אם בכלל יש כזו. איתמר בן גביר וחבריו מדברים הרבה על הצורך ב"הרתעה" ולהערכתי מדובר הפעלה מאסיבית של כוח ושל הגבלות תנועה ופגיעה בפרנסה על ידי גורמי הביטחון ואזרחים תושבי יהודה שומרון וירושלים נגד האוכלוסייה הפלסטינית בכל מקרה של פגיעה ביהודים. על ידי כך משיגים לא רק "הרתעה" אלא גם מטרה נוספת של עוצמה יהודית, והיא פתרון "הבעיה הדמוגרפית", שהיא גם ביטחונית, באמצעות הגירת פלסטינים החוצה מהאזורים שנשלטים על ידי ישראל.
בצד הנגדי של הקשת הפוליטית נמצאת הרשימה המשותפת. לבכיריה יש פתרון קסם אחד לכל הבעיות הביטחוניות שמדינת ישראל מתמודדת איתן, כולל איום הגרעין האיראני ושאר האיומים הנובעים מהציר השיעי-רדיקלי. ברשימה המשותפת טוענים שסיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית על פי החלטות האו"ם, כלומר בגבולות '67, תשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הישראלי-איראני והישראלי-מוסלמי וכמאמר הנביא "לא יישא גוי אל גוי חרב". חלאס עם המלחמות.
אלא שהניסיון ההיסטורי מראה שנסיגות של ישראל משטחים שכבשה ללא הסדרי ביטחון מתאימים לא מביאות שלום אלא טילים. הרשימה המשותפת גם אינה מביאה בחשבון שנחוצים שני צדדים כדי שהסכם יהיה יציב מבחינה ביטחונית. ויתורים חד-צדדיים של ישראל קרוב לוודאי שירעו את המצב הביטחוני ולא ישפרו אותו.
היחיד שמציע תפיסה ביטחונית כוללנית אך מפורטת ותוכנית ריאליסטית ליישומה הוא אהוד ברק מהמחנה הדמוקרטי. תפיסתו האסטרטגית אינה שונה באופן קיצוני מזו של נתניהו או של כחול-לבן, אבל היא שונה בהרבה פרטים שעושים את ההבדל. למשל באופן שבו הוא מציע לחזק את הרשות הפלסטינית ולעבוד איתה בשיתוף פעולה גם ביהודה ושומרון וגם בעזה. למרות ההתנסחות העמומה, מחמת הרצון שלא לחשוף מידע ביטחוני חסוי, אפשר לראות שהאיש יודע על מה הוא מדבר ומה הוא רוצה. כדאי לקרוא בעיון. ברק נהנה כנראה מתמיכה שבשתיקה של ניצן הורוביץ ושל סתיו שפיר.
גם לשר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן, כלומר לישראל ביתנו, יש משנה ביטחונית סדורה. התפיסה הביטחונית של ליברמן לא כל כך ברורה כי הוא אינו מפרט מהן מטרותיו ומה יעדיו האסטרטגיים. אבל הוא חזק באמצעים ובשיטות פעולה כוחניות שהוא מציע להפעיל. ליברמן רוצה תקציב ביטחון גדול שיממן הקמת חיל טילי קרקע-קרקע כגיבוי ליכולות של חיל האוויר, ויממן גם מיגון הולם ליישובי ולתושבי הצפון.
באשר לעזה, בניגוד לליכוד, לכחול-לבן ולאהוד ברק, ליברמן רוצה מערכה עצימה שתמוטט כליל את שלטון חמאס ולא רק להחליש אותו צבאית. למוטט, לשקם את ההרתעה ולהתחיל לבנות הכול מהתחלה, כולל נמלי אוויר וים בסיוע בינלאומי כשעזה מפורזת. אחר כך או תוך כדי נמצא כבר גורם שלטוני אחראי שייקח אחריות.
אפשר לומר לסיכום שיש פחות או יותר הסכמה בין המפלגות הגדולות על תפיסת הביטחון הלאומי ועל האסטרטגיה והמדיניות הנגזרות ממנה. ההבדלים הם בניואנסים ובעוצמת האלימות שכל אחת מהמפלגות הקטנות יותר מציעות להפעיל. אגב, כל המפלגות, למעט הליכוד, מבקרות את הפטפטת הבלתי נלאית בענייני ביטחון שנתניהו לוקה בה לאחרונה משיקולי בחירות וטוענות שהיא גורמת לנו נזק.
לפנייה לכתב/ת 
