ראשות ממשלה לפי התור: שובה של הרוטציה?
ממשלת רוטציה הייתה הפתרון המוצלח למשבר הפוליטי ב-1984, וכעת יש מי שמציעים לחזור על כך כדי להתיר את התסבוכת הנוכחית. שני ראשים לממשלה אחת - האם זה יכול לעבוד?
המבוי הסתום הפוליטי המסתמן בעקבות תוצאות הבחירות, שלפיהן יש מאזן בין מספר המנדטים בין מפלגת הליכוד וכחול לבן ובגוש הימין וגוש המרכז-שמאל, מציף את הספקולציות על הקמת ממשלת אחדות עם רוטציה בראשות הממשלה. מהו בעצם הסכם רוטציה, כיצד היא יושמה בעבר - והאם גם הפעם היא פתרון אפשרי לתסבוכת הפוליטית?
המשמעות של ממשלת אחדות עם רוטציה בראשות הממשלה היא ששני מועמדים - אחד מכל מפלגה - חולקים ביניהם את תקופת כהונת הממשלה, וכל אחד מהם משמש ראש ממשלה בתורו. תחילה מכהן הראשון כראש ממשלה, ובתום תקופה שהוסכמה מראש מחליף אותו המועמד השני.
רוטציה בראשות הממשלה היא "המצאה ישראלית", ולא נחשבת לפתרון פוליטי מקובל במדינות אחרות עם שיטת ממשל דומה. בישראל היא יושמה פעם אחת - בתקופת ממשלת האחדות של הליכוד והמערך שהוקמה אחרי בחירות 1984. מאז לא הייתה שוב רוטציה בראשות הממשלה, אף שהרעיון הועלה מדי פעם.
בדומה לבחירות האחרונות, גם ב-1984 הבחירות לא הסתיימו עם מנצח ברור. אמנם מפלגת "המערך" בראשות שמעון פרס זכה ב-44 מנדטים לעומת 41 לליכוד בראשות יצחק שמיר, אך הוא לא הצליח לצבור רוב של ממליצים בכנסת. עלה חשש כי לראשונה בתולדות המדינה ייערכו בחירות חוזרות.
בתום התייעצויות החליט הנשיא חיים הרצוג בכל זאת להטיל את הרכבת הממשלה על פרס. הליכוד הסכים להצטרף לממשלה, אך רק בתנאי ששמיר יהיה ראש הממשלה. בתום שבועות של משא ומתן הגיעו שתי המפלגות להסכם שלפיו יתחלקו המנהיגים בתפקיד ראש הממשלה.
ב-13 בספטמבר באותה שנה הושבעה הממשלה. תחילה היא כיהנה תחת ראש הממשלה שמעון פרס, ובזמן הזה היה שמיר שר החוץ ונשא בתואר ממלא מקום ראש הממשלה. כעבור שנתיים וחודש עמד פרס במילתו, למרות חששות בליכוד, ופינה את הכיסא לטובת שמיר. תחת מנהיג הליכוד המשיכה הממשלה עוד שנתיים נוספות, ומילאה את ימיה - באופן נדיר בהיסטוריה הפוליטית של ישראל.
ממשלת הרוטציה נחשבת עד היום להצלחה. מעבר לכך ששתי המפלגות עמדו בחלקן בהסכם, דבר שאיננו מובן מאליו, הממשלה גם תפקדה היטב והצליחה להוביל מהלכים משמעותיים. ממשלת האחדות הזו הצליחה למשל ליישם מדיניות כלכלית שבלמה את האינפלציה שהשתוללה, והסיגה את כוחות צה"ל בלבנון לרצועת הביטחון.
בשנים האחרונות הפכה הרוטציה גם לפתרון פוליטי בתוך הרשימות עצמן, ולא רק כפשרה בין מפלגות יריבות. כך בעת הקמת "המחנה הציוני" ב-2015 הוסכם כי אם יזכו בבחירות, ראשיה בוז'י הרצוג וציפי לבני יכהנו כראשי משלה ברוטציה. כך גם ראשי כחול לבן בני גנץ ויאיר לפיד שהסכימו על רוטציה בתרחיש של ניצחון.
לאור ניסיון העבר של ממשלת שמיר-פרס, נראית ממשלת רוטציה כפיתרון טוב גם למצב כעת, אך יש להזכיר כי היא לא חפה מבעיות. ראשית, מעמדה החוקי: בחוק יסוד הממשלה אין מנגנון שמאפשר את החלפת ראש הממשלה. קיומה תלוי בהסכם הקואליציוני בין המפלגות, וביצועה מותנה בקיום מהלכים חוקיים מורכבים.
ד"ר אסף שפירא, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש התכנית לרפורמות פוליטיות, הסביר כי יש שתי אפשרויות לביצוע הרוטציה: "במועד ההחלפה אפשר להחליף את הממשלה כולה. הממשלה מתפטרת, ומורכבת אחת חלופית. לחלופין, ניתן להשתמש באי אמון קונסטרוקטיבי - כלומר להציע אי אמון, שבו חייבים להציע גם ראש ממשלה חלופי, ועם קבלתו בכנסת נכנסת לתוקף הממשלה החדשה. כשמדברים על רוטציה סביר שזה המהלך שינקטו, והקואליציה תתמוך באי אמון".
בעיה נוספת היא הקושי לאכוף על הצדדים עמידה בהסכם, שתלויה ברצונם הטוב ובמידת האמון ביניהם. במקרה שאין כאלה, ההסכמות עשויות לקרוס. כך למשל, המפלגה שהמועמד מטעמה מכהן ראשון, עשויה לפרק את הממשלה עוד לפני הגעת המועד המוסכם להחלפה. באקלים הפוליטי המתוח כיום, לא בטוח כי שתי המפלגות הגדולות מסוגלות לעמוד בהסכם שכזה. "המצב בעייתי כי קיים חוסר אמון בין הליכוד לבין כחול לבן", מציין ד"ר שפירא. "גם בין שמיר לפרס לא היה אמון גדול אבל אז הייתה תרבות פוליטית שונה".
החוקר מציין כי גם תיקיו הפליליים של בנימין נתניהו יקשו להוציא לפעול הסכם רוטציה במצב הפוליטי הנוכחי. "לא בטוח שהוא יוכל להיכנס לרוטציה או להשלים את כהונתו. ייתכן כי הסכם על רוטציה במקרה הזה צריך להתייחס לאפשרות שאחד המועמדים לראשות הממשלה לא יוכל למלא את תפקידו".
לפנייה לכתב/ת 
