על מלאני קליין ובנימין נתניהו
היהודייה שנולדה במאה ה-19, והשאירה חותם בל-יימחה על עולם הפסיכולוגיה, זיהתה היטב את החרדה הקיומית בנפש האדם, זאת שביבי ניצל בכישרון
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
פרנצי חיבב את קליין, הכיר בכישרונותיה ועודד אותה להעז ולחלום בגדול. המטופלת הוקסמה מן העולם החדש שנפתח בפניה על הספה בחדר הטיפולים, ועד מהרה הפכה למטפלת בעצמה. זאת הייתה תחילתו של מסע מופלא.
מלאני קליין, שאפילו תואר BA לא היה לה (שלא לדבר על MA), השאירה חותם בל-יימחה על עולם הפסיכולוגיה. בניגוד לפרויד ותלמידיו הראשונים, שהסיקו מסקנות על חיי הנפש של ילדים מתוך מה שסיפרו להם מטופליהם המבוגרים, קליין העזה לחקור את עולמם הפנימי של ילדים קטנים בזמן אמיתי על ידי התבוננות במשחק שלהם. הדברים שגילתה שם מלווים אותנו עד היום.
פרויד הכיר בגאונותה של קליין, ואף שהיא חלקה על כמה מן המסקנות שלו בדבר חיי הנפש של ילדים, הוא קיבל אותה אל חיק התנועה הפסיכואנליטית שהקים. הערכתו של פרויד עוררה על קליין את קנאתה של אנה פרויד, בתו של "האב הקדמון" של הפסיכואנליזה, שטיפלה גם היא בילדים. אנה ראתה את עצמה, ממש כמו קליין, כ"יורשת הרוחנית" של אבא פרויד. בין שתי הנשים התפתחה יריבות אישית ומקצועית עזה וממושכת, שעקבותיה ניכרים בעולם הפסיכואנליזה עד היום.
חלק מן התאוריות הקלייניאניות לא עמדו במבחן הזמן, והן אינן מקובלות עוד על מרבית אנשי המקצוע. גם כמה מן המושגים שטבעה, כגון "השַד הרודפני" או "העמדה הפרנואידית-סכיזואידית" נשמעים מוזרים ואפילו ביזריים לאוזן העכשווית. אבל קליין הבינה משהו חשוב מאוד על נפש האדם, כל כך חשוב ומהותי שיש לו השלכות גם על ישראל של 2019, בשלהי תקופת נתניהו.
חרדה, פיצול והשלכה
קליין האמינה שכולנו נולדים אל תוך עולם מבלבל ומפחיד. החוויות הראשונות שלנו כתינוקות הן של עונג, שובע וחמימות, ולעומתן – רעב, כאב ואימה. שני מצבי הקיצון האלה מתחלפים זה בזה באופן מהיר ובלתי צפוי שלא נמצא תחת שליטתנו.
על מנת להתמודד עם החרדה הקיומית שהיא תוצאה בלתי נמנעת של החיים על רכבת שדים שעוברת בפתאומיות מרע לטוב ושוב לרע, כולנו מפתחים כבר בתחילת החיים שני מנגנוני הגנה נפשיים רבי עוצמה – פיצול והשלכה.
פיצול היא הנטייה שלנו לחלק את העולם – ואת בני האדם שבו – לשתי קטגוריות חדות וברורות: הטובים והרעים. העולם נחווה כשחור או לבן, ללא גוונים של אפור ביניהם.
השלכה היא הנטייה לראות את מקור הרוע תמיד מחוץ לנו, ולייחס לאחרים את כל המעשים, המחשבות והתכונות הרעות שלנו. זה לא אנחנו – זה תמיד הם. אנשים עם נטייה להשלכה לעולם לא ירגישו אשמים. נהפוך הוא – כולם אשמים חוץ מהם. המנגנון הזה מביא בהכרח גם לתאוריות קונספירציה ולפרנויה – ייחוס מוטעה של כוונות זדון למעשים תמימים.
יחד עם ההבנה הזאת תופיע היכולת לחוש אשמה ולהכיר תודה, ויופיעו גם תחושות של עצב. במקביל, תגדל היכולת שלנו לשאת אמביוולנטיות, כלומר, היכולת לראות בני אדם אחרים – וגם את עצמנו – כטובים ורעים בוזמנית. כל ההתפתחויות האלה הכרחיות כדי שנוכל לחיות, לתפקד ולשגשג בעולם שתמיד יהיה מורכב ובלתי מושלם.
הטובים, הרעים והמלך
וזה מביא אותי ישר אלינו, לישראל של 2019, שמתחילה להתאושש עכשיו משתי מערכות בחירות סוערות ורוויות שנאה. רבים שאלו אותי בשבועות האחרונים "תגיד, מה יש לך נגד ביבי?". מעבר לתשובה הרגילה ("זה עניין של טעם. הוא איש מוכשר ומרשים, אבל אני לא מתחבר לשחיתות, לנהנתנות, לנצלנות, לשקרנות ולבכיינות שלו"), יש סיבה נוספת ועמוקה יותר: ביבי, איש שיווק גאוני ואמן התעמולה מספר 1 בעולם, גורם לנו בכישרון רב לחשוב במושגים של שחור ולבן בלבד – יש טובים ויש רעים. וזהו. אין כלום באמצע, ואתם חייבים לבחור צד.
זה או ימין חזק – או שמאל חלש. הערבים תמיד רעים – היהודים תמיד טובים. נתניהו טוב לישראל – גנץ רע לישראל. ומה שהכי חשוב – אנחנו צודקים תמיד, וכולם אשמים חוץ מאיתנו.
הבעיה היא שזאת לא כל האמת. האמת לעולם אינה חד-צדדית, ויש בה תמיד גוונים של אפור. גם אנחנו עשינו מעשים שלא ייעשו, וגם הערבים שילמו מחיר נורא על תחיית העם היהודי בארצו. מי שרואה את העולם דרך משקפיים של פיצול והשלכה - יחיה תמיד בחוויה של רדיפה, צדקנות, זעם, חרדה, חוסר סובלנות וחוסר אשמה. נתניהו השכיל ללבות ולתעל את התחושות האלה אצלנו, ולהפוך אותן למנדטים ולפולחן אישיות ("ביבי המלך").
בעיניי זה לא רק מכוער, ולא רק שקרי, אלא גם מסוכן. זוהי הסיבה העיקרית לכך שרבים מבוחריו של ביבי מתקשים לדמיין לעצמם את ישראל בלעדיו. זוהי הסיבה לכך שהמתמודדים נגדו תמיד ייראו ויישמעו מהססים וחיוורים לעומתו – הם אכן כאלה, משום שיש בהם אמביוולנטיות, כמו בכל אדם רגיל.
ומה עכשיו?
אני מאמין שנתניהו עצמו מסוגל בהחלט לחוש אמביוולנטיות. לדעתי יש לו חשיבה מורכבת שאינה בשחור-לבן, אחרת הוא מזמן לא היה שורד בפוליטיקה הישראלית ההפכפכה. אבל הוא גורם לבוחריו לחוש ולחשוב בשחור ולבן בלבד, וזה לא טוב.
בעולם שנתניהו ברא בשבילנו השנאה היא מטבע עובר לסוחר, והאהבה היחידה האפשרית היא אהבה עצמית. ביבי הוא המושיע, ומחליפיו ימיטו עלינו אסון. הערבים תמיד נוהרים לקלפיות כדי להשמיד אותנו, ועמותות השמאל הן תמיד גיס חמישי של בוגדים נתעבים.
אבל כל אלה הם שקרים, ולאמת יש נטייה מעצבנת להרים את ראשה דווקא כאשר נדמה שביצעו בה וידוא הריגה מוצלח. בסופו של יום, לישראלים יש לא רק חרדות אלא גם תקוות וחלומות. מדינת ישראל הוקמה על ידי אנשים שהחלומות והתקוות שלהם היו גדולים מן החרדות שלהם. בחשבון האחרון החולמים ינצחו. הם תמיד מנצחים.
יש חיים גם אחרי ביבי. ולכן דווקא עכשיו, כשהוא בדרך החוצה, חשוב שנזכור שהוא עצמו אינו מפלצת אלא אדם מוכשר, מורכב ורב-פעלים, שיש לו גם זכויות. כך אולי נצליח לכבוש את הרצון הקולקטיבי לראות אותו מאחורי סורג ובריח, ונאפשר לו לפרוש בכבוד. כי כך נאה לו – ונאה גם לנו.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
