אז בסוף התקשורת בישראל מוטה ימינה?

הנתונים של חברת "יפעת" מצביעים על כך שנציגי גוש הימין-חרדים קיבלו נתח גדול באופן משמעותי מזמן השידור ב-4 מערכות הבחירות האחרונות

נדב אילפורסם: 25.09.19 , 12:13

ארבע מערכות בחירות התקיימו כאן מאז 2013. בכולן, מתברר, נתנה התקשורת האלקטרונית יתרון מכריע לדוברים שבאו מגוש הימין-חרדים. וככל שהשנים חלפו, זה נהיה יותר קיצוני. בבדיקה שביצעה חברת "יפעת" של 60 הדוברים הבולטים בתקשורת ב-2013, לדוגמה, קיבל גוש הימין-חרדים יותר מ-57% מדקות החשיפה ברדיו ובטלוויזיה אל מול כ-42% שקיבל המרכז-שמאל. בנימין נתניהו נהנה מ-873 דקות, ויו"ר העבודה דאז, שלי יחימוביץ', קיבלה 571 דקות. זהו פער של עשרות אחוזים לטובת ראש הממשלה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אך בבחירות 2015 זינקה העדיפות של הימין-חרדים ליותר מ-63%. נתניהו הפגיז עם 1,250 דקות. בסך הכול דיברו פוליטיקאים, כחודשיים לפני הבחירות, כ-8,000 דקות בכלי התקשורת, והרצוג ולבני קיבלו ביחד קצת יותר מ-800 דקות. המשמעות המדהימה היא שאחת מכל שבע דקות של שיח פוליטי - הייתה של ביבי.

באפריל 2019 שום דבר לא השתנה, לבד מהרבה יותר דקות פוליטיות, והרבה יותר דקות של נתניהו - 1,474 דקות. שוב, 62% מהדקות היו של הימין-חרדים, והשמאל עמד על 38%. אחת מכל שש דקות – של ביבי.

בבחירות ספטמבר 2019, על רקע העייפות הכללית, הייתה צניחה של 2,000 דקות בשיח הפוליטי, בחזרה לרמות הישנות של 2013. נתניהו דיבר רק כ-900 מתוכן, ובני גנץ כ-400. הגיבור בשתי מערכות הבחירות ב-2019 היה איתמר בן-גביר, שהתקשורת נתנה לו 612 דקות ביחד. נאמנה של תורת כהנא היה הדובר השלישי הכי פופולרי (ובבחירות הקודמות – השמיני הכי פופולרי). אדם שמייצג מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה מעולם, קיבל הרבה יותר דקות מפוליטיקאים כמו עמיר פרץ או יאיר לפיד.

ברור שממשלה מקבלת יותר חשיפה, באורח טבעי, מאופוזיציה. אבל בתקופת בחירות מצופה מתקשורת מסחרית וציבורית לנסות ולפצות על העדיפות הזו, ובכל מקרה – אנחנו רואים כאן פער של עשרות אחוזים לטובת הימין-חרדים. הטיעון שאולי נתניהו הופיע יותר מגנץ כי האחרון סירב להופיע יכול להישמע, אבל כאשר מביטים בארבע מערכות בחירות, ובמועמדים שונים שחלקם שמחו להופיע בכל מקום (הרצוג, יחימוביץ', לבני) ברור שמדובר במגמה. גם אם מתחשבים בכך שיש תחנות חרדיות במובהק, ומחסירים את רוב הופעות הפוליטיקאים החרדים, ההטיה ברורה.

יתרה מזו: אנחנו רואים ב-2013 שהמצב היה מאוזן יותר, ומאז הידרדר דרמטית. גם כאשר חברת "יפעת" השוותה את הליכוד והמפלגה המרכזית מולו, תמיד יש פער ענק לטובת הליכוד. בבחירות האחרונות – פי שניים דוברי הליכוד מדוברי כחול לבן. גם בבחירות 2013, וקרוב לכך בבחירות 2015.

זה אומר, בפשטות, שעורכים בטלוויזיה וברדיו מוכנים להכניס הרבה יותר מרואיינים זוטרים מהליכוד מאשר מהמפלגה שמתמודדת מולו – ובפער של עשרות אחוזים.

איך שלא מביטים על הנתונים האלה, רואים נטייה שנמשכת שנים לטובת גוש הימין-חרדים, ורואים גם עלייה של עוד משהו: סנסציוניות. התקשורת לא ראיינה את בן-גביר כי היא תומכת בברוך גולדשטיין, אלא כי הוא קיצוני, עניין שלא מזיק לרייטינג.

התוצאות של הבחירות האחרונות ממחישות עד כמה התקשורת, שניסתה לעשות תיקון (מוצדק) ולהיות יותר "מייצגת" של הציבור הישראלי, ביטאה אותו בעיקר דרך חשיפת יתר לימין. אי אפשר לנתק חשיפה כזו מהכוח שהיה לממשלות נתניהו להיטיב עם כלי תקשורת ולהזיק להם, כלכלית ורגולטורית.

לפי נתוני “יפעת”, הגיוון המרכזי שהתרחש הוא הרבה יותר דקות של בנימין נתניהו במערכת בחירות. בחדרי החדשות ובקרב עורכים התפשטה מנטרה ש"צריך לתקן" חוסר איזון יסודי; מתברר שחוסר האיזון הזה לא קיים. התפשטה הנחה ש"העם ימני" ולפי תוצאות הבחירות האחרונות, שבהן יש יתרון לגוש המרכז-שמאל-ערבים, גם זו לא מדויקת. התקשורת הישראלית צריכה להיות מגוונת יותר, אבל קווי השבר של ימין-שמאל חשובים פחות מייצוג לערבים, חרדים ומיעוטים אחרים.