חד-הוריות בדיור ציבורי: "אל תזרקו אותנו לרחוב"

לפני חמש שנים נפטרה אמה של שרונה יהב מלוקמיה כשהיא בסך הכל בת 55. זה היה מוות מהיר ולא צפוי, כזה שכמעט לא היה ניתן להתכונן אליו. כעשרה ימים לאחר מכן, כשכיסאות הפלסטיק מהשבעה עוד מפוזרים ברחבי הדירה, יהב שמעה דפיקות בדלת. מאחוריה עומד נציג של חברת עמיגור. "אנחנו משתתפים בצערך", אמר לה, "את צריכה להחזיר את הדירה".

בדירה הקטנה הזאת בקריות חיה שרונה כבר כמעט ארבעים שנים, מאז שהייתה בת שנה. זה הבית היחיד שהיה לה והבית היחיד שהכירה. אמה הייתה אם חד-הורית והן חיו בה יחד. גם לאחר שהתחתנה שרונה ובתה נולדה היא נשארה שם. "הבית הזה הוא הדבר היחיד שיש לי בעולם הזה", היא מספרת בעצב. "אפילו לא נתנו לי להתאבל על המוות של אמא שלי. ימים ספורים לאחר מותה מצאתי עצמי נלחמת על החיים של הבת שלי במקום לנסות לשקם את עצמי. אין לי אבא, אני בת יחידה ואם יחידנית. אמא שלי הייתה כל התמיכה שלי ופתאום אני לבד עם ילדה קטנה נגד העולם. מאיימים שיזרקו אותי לרחוב, אני מפחדת על החיים שלנו".

"אם יזרקו אותנו לרחוב, לא אוכל לטפל בילדה שלי". יהב(צילום: גיל נחושתן)

זה היה בית ילדותן, שם גדלו, התפתחו והתבגרו. משם יצאו לשירותן הצבאי, שם הכירו את בני זוגן ובלית ברירה, במציאות קשה של דוחק ועומס, שם הביאו את ילדיהן. החיים בחרו בשבילן, ושילוב של נסיבות מצערות וקשיים כלכליים הפכו את הבית הזה, הישן, הקטן, העמוס והמוזנח לבית היחיד שאי פעם היה להן ולמשפחות שלהן. עכשיו, גם אותו המדינה רוצה לקחת מהן ולאלץ אותן לחיות בתנאי עוני קשים אפילו יותר. זו המציאות של אלף משפחות בישראל.

כמעט שלוש שנים חלפו מאז הוקמה הוועדה הציבורית לפינויים מדירות הדיור הציבורי על ידי משרד השיכון והבינוי, בראשות האלופה במיל' אורנה ברביבאי, שהפכה בינתיים לחברת כנסת מטעם כחול לבן. המסקנות מרחיקות הלכת שהופיעו בדוח הוועדה עסקו בין היתר בדיירים בעלי חוב, ובדיירים ממשיכים - כאלה שגרו עם ההורים שלהם בדירות הדיור הציבורי בשנים שלפני מות ההורים. בעקבות הדוח הוקפאו הפינויים לדיירים אלו, והוגש תיקון לחוק שנועד לסייע להם.

אבל המציאות הפוליטית השברירית, בלי ממשלה של ממש, גובה מחירים כבדים מנשוא דווקא מהאזרחים שהכי מתקשים לעמוד בכך. הצעת החוק מעלה אבק והדיירים נאבקים על קורת גג בלי לדעת מה יהיה מחר, בזמן שהמפלגות עסוקות במאבק על הנהגת המדינה. בהיעדר התקדמות עם הצעת החוק וגורם ממשלתי שיניע אותה, בחודשים האחרונים ניכרת החמרה משמעותית בתהליכי הפינוי וכן הטלת חובות ענק על אוכלוסייה זו.

"הבית כל כך מוזנח, הקירות מתקלפים. את זה רוצים לקחת?". אילוסטרציה(צילום: אוראל כהן)

הלחץ והחרדה סביב הפינוי מהדירה הובילו את יהב למצב נפשי קשה, שפגע ביכולתה להתפרנס. "הסטרס הוביל אותי למאה אחוז אובדן כושר עבודה וארבעים אחוז נכות נפש", היא מספרת. "אני חיה מקצבת נכות של 4,000 שקל בחודש. אם יזרקו אותנו לרחוב בשום פנים ואופן לא אוכל לטפל בילדה שלי. איך אקנה אוכל? איך אשלם חשבונות?

"אני לא מבקשת הרבה, רק קורת גג. הדירה הזאת שאני נלחמת עליה היא דירה קטנה בשכונת מצוקה, בקומה רביעית ללא מעלית. יש בה חדר וסלון, זהו. הבית הזה הוא הדבר היחיד שיש לי בעולם. לטענת משרד השיכון אני לא זכאית להישאר בדירה למרות כל הנתונים האלה, כנראה כי אין לי שלושה ילדים. אין לי לאן ללכת. זה גזר דין מוות".

"לוקחים אוכל מהפה"

זה לא תמיד היה המצב. "בעבר, במידה וגרת עם הוריך או משפחתך במשך מספר שנים באותה דירה, ובהנחה כי השכר שלך אינו מעל סכום מסוים, היית מקבל זכאות של דייר ממשיך ויכולת להמשיך לחיות בדירת דיור ציבורי", מסביר דני גיגי, מקדם מדיניות בפורום הדיור הציבורי מטעם שתיל. "הייתה הבנה שילדים למשפחות עניות שנשארים בבית עד גיל מאוחר - הם אנשים שנמצאים במצוקה בעצמם, ויצרו עבורם מנגנון של צדק חלוקתי, צדק חברתי".

לפני כעשור שינו והקשיחו את הקריטריונים עבור ילדיהם של זכאי הדיור הציבורי, ויצרו מצב שכדי להיות דייר ממשיך עליך להיות זכאי לפי הקריטריונים של דיור ציבורי בעצמך, כשבמקביל הוחמרו באופן משמעותי תנאי הזכאות. "התנאים היום פשוט הזויים", מוסיף גיגי. "אתה יכול להיות מאוד עני אבל עדיין לא תהיה זכאי לדיור ציבורי כי יש לך שני ילדים ולא שלושה - גם אם מדובר באמהות חד-הוריות. בנוסף אתה חייב להיות תחת הבטחת או השלמת הכנסה, כלומר אם אותה אמא עובדת, והיא מרוויחה שכר מינימום, היא כבר לא זכאית לדיור ציבורי".

את המצב הזה מכירה היטב מליסה גססה, אם חד-הורית לשתי בנות. כל חייה גרה בדירת דיור ציבורי קטנה בירושלים עם משפחתה, ועכשיו, לאחר שנאלצה להעביר את אמה שנמצאת במצב סיעודי קשה לבית אבות, מבקשים לפנות אותה משם. "אומרים שפלשתי לדירה הזאת", היא מספרת בבכי. "איך? כל השכנים כתבו להם שהם מכירים אותי מגיל קטן, אני פה מאז שאני ילדה, זה בית ילדותי. התחתנתי, גרתי מחוץ לבית שנה וחזרתי לכאן. אין לי בית אחר.

"הוצע לי בצחוק להביא עוד ילד כדי שאעמוד בקריטריונים". גססה(צילום: אלכס קולומויסקי)

"באחת השיחות עם חברת השיכון שמולה אני נלחמת הוצע לי בצחוק להביא עוד ילד כדי שאהיה זכאית לדיור ציבורי, כיוון שבכל שאר הקריטריונים אני עומדת. הנציג הזה רק לא ידע שעברתי לפני כמה שנים טראומה שבגללה אני לא יכולה להביא עוד ילדים. טראומה שבגללה אני לא יכולה לעבוד, טראומה שהביאה אותי למצב נפשי נורא. בשיחה אחרת נאמר לי שהסיבה שאיני זכאית להישאר בדירה היא שאמי מתה. כשאמרתי שאמי עדיין בחיים התבקשתי להביא הוכחות לכך. סחבת של חודשים על הגב שלנו, כשבכל יום אנחנו מקווים שמחר יהיה לנו איפה לגור".

דירות הדיור הציבורי אינן נכסים יוקרתיים, והדיירים נלחמים באופן המילולי ביותר על קורת גג ותו לא. "הבית הזה כל כך מוזנח, הקירות מתקלפים, יש פה ג'וקים ועכברים בכל מקום וגם את זה רוצים לקחת לנו? מאז שהודיעו לי שאני צריכה להתפנות הצטברו לי חובות של ארבעים אלף שקל", אומרת גססה. "נשארתי בלי כלום. הם לוקחים אוכל מהפה של הבנות שלי, ממררים לי את החיים, ניסיתי להתאבד פעמיים. אני לא מסוגלת לצאת מהבית, בטח שלא להמשיך ולהיאבק".

"האטימות הזאת עצובה מאוד כיוון שמדובר באנשים שכמעט לא מרוויחים כסף, רובם עם ילדים", מסביר גיגי. "אנחנו נתקלים בהרבה משפחות חד-הוריות שפשוט קורסות, הם צוברים חובות ושולחים להם מכתבים מאיימים בזמן שהצעת החוק תקועה בין ממשלות ולא מתקדמת. זאת פארסה גדולה".

לבד עם ארבעה ילדים

פאולינה מוגילניצקי מאזור ירושלים, אם לארבעה ילדים, נאבקת גם היא על קורת גג. במשך 16 שנים גרה בדירת דיור ציבורי עם שני הוריה, ומאז שנפטרו היא במאבק ארוך ומייגע להוכיח את זכאותה לדירה בעודה צוברת חובות ענק וחיה בחוסר ודאות. "יש לי ארבעה ילדים ואני צריכה לספק להם חיים נורמליים, ולבד זה מאוד קשה", היא אומרת. "מה שקורה היום בשוק השכירות זה פשוט התאבדות. אני יודעת שאני לא אעמוד בזה. הילדים שלי עברו חיים לא פשוטים, אני חייבת את התמיכה הזאת, אם אני אפול לא יהיה מי שיחזיק אותם, יש עליי אחריות מאוד גדולה".

"פניתי לח"כים, זה פשוט היה כמו לדפוק את הראש בקיר". מוגילניצקי (צילום: אוהד צויגנברג)

מוגילניצקי לא זכאית להישאר כדיירת ממשיכה משום שגרה בדירה שלוש שנים רצופות טרם מות הוריה - במקום ארבע שנים. "אני עובדת בחצי משרה, לא יכולה לעבוד יותר שעות ולטפל בארבעה ילדים לבד. כל הכסף שאני מרוויחה הולך על אוכל, דירה, חשמל, מים, גז, תשלומים לבתי הספר, ביגוד, תרופות. אנחנו חיים מאוד בצמצום. אין לי אוטו, אין לי חסכונות. אני יכולה להסתדר עם כל זה, אני אישה מאוד חזקה, אבל אם לא תהיה לנו קורת גג - לא נעמוד בזה.

"כולם שואלים אותי: אם לך לא מגיע, אז למי כן? הייתי פעמיים בכנסת, פניתי לח"כים וזה פשוט היה כמו לדפוק את הראש בקיר. אף אחד לא יכול לעזור. אני מרגישה חסרת אונים, לא יודעת מה יהיה מחר. לפני כמה שבועות קיבלתי דרישת חוב ממשרד השיכון של עשרים אלף שקל, על זה שאין לי חוזה ואני חיה בדירה. הבן שלי בצבא, בקרבי. לפעמים אני מתביישת כשהוא שואל אותי על הדירה, להגיד לו שזאת המדינה שהוא נלחם בשבילה, והיא רוצה לקחת לנו את קורת הגג. זה מזעזע אותי".

תגובות

מעמידר נמסר בתגובה: "חברת עמידר פועלת בהתאם להחלטות הממשלה לטובת הסדרת תחום הדיור הציבורי, וכמובן שעושה כל מאמץ לתת את המענה הטוב ביותר לדיירים ולמשפחותיהם - במסגרת האפשרויות שמציע החוק".

מעמיגור נמסר בתגובה: "חברת עמיגור פועלת בנושא בהתאם להנחיות משרד השיכון מתוך תקווה כי החקיקה תקל את מצבם של הדיירים הממתינים להחלטה".

ממשרד הבינוי והשיכון נמסר: "עם כניסתה לתפקיד בינואר השנה ביקשה שרת הבינוי והשיכון, ד"ר יפעת שאשא ביטון, לקדם את תזכיר החוק שגובש ע"י ועדה מיוחדת כבר באמצע 2017, בשל חשיבותו ונחיצותו. בחודש פברואר פנתה השרה במכתב לשרת המשפטים דאז, איילת שקד, וביקשה להביא בהקדם את תזכיר החוק לדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה למרות תקופת ממשלת המעבר.

"לצערנו הרב, בקשת השרה נענתה בשלילה. במשרד סבורים כי מדובר במצב מעוות שדורש תיקון ואנו מקווים שתזכיר החוק יקודם במהרה. יודגש כי למרות זאת, משרד הבינוי והשיכון לא נוקט כיום בהליכי פינוי בגין חובות של דיירים ממשיכים בדיור הציבורי" .