הטנק ה"ישראלי" שנלחם בכורדים: "הטורקים רצו שנשביח את כולם"
טנקי ה-M-60 הישנים מתוצרת ארה"ב, שכונו מגח בצה"ל, שודרגו על ידי התעשיות הביטחוניות הישראליות רגע לפני תקרית המרמרה - וכעת דוהרים לערים הכורדיות בסוריה ולעבר התנגשות אפשרית עם הנשק הרוסי שבידי אסד. זו מטרת העל של ארדואן: "נשק טורקי בייצור עצמי עד 2023"
שני אירועים סמליים התרחשו תוך כחודש וחצי בשנת 2010 ביחסי טורקיה-ישראל. האחד - טקס חגיגי שסימל את שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לטורקיה, והשני – ההשתלטות על ספינת המאווי מרמרה. את אירוע המרמרה ניתן להגדיר נקודת מפנה ביחסים בין טורקיה וישראל, שהפרידה בין התקופה שבה היו היחסים הביטחוניים בין המדינות בשיא, לתקופה שנמשכת כבר כ-10 שנים, שאותה ניתן להגדיר כשפל ביחסים.
ב-7 באפריל 2010 התקיים טקס חגיגי במפעלי ייצור הטנקים של התעשייה הביטחונית הטורקית בעיר קייסרי שבמרכז טורקיה, ובו השתתפו בכירי הצמרת הביטחונית של ישראל ובהם גם מנכ"ל משרד הביטחון דאז, אודי שני. מנגד, השתתפה גם הצמרת הביטחונית של טורקיה – ובראשה עמד אז שר ההגנה המקומי וקדי גונול. הצדדים התכנסו לרגל ציון מסירת הטנק האחרון בשלב הראשון של השבחת טנקי ה-M-60 (פטון, שבישראל כונו מגח) מידי תעש לידי צבא טורקיה.
אף שדגלי ישראל לא הונפו תחילה לצד הדגלים הטורקיים, בכיר ישראלי הסביר ל-ynet שהדבר לא באמת היה מכוון. "זו הייתה עסקה בין חברה לממשלה ולא בין ממשלה לממשלה", אמר הבכיר. "כשמנכ"ל המשרד, אודי שני, ביקש מהם להניף את הדגלים – לא היו בעיות. האווירה הייתה חמה וחגיגית והם אמרו לנו שהם ישמחו להמשיך בפרויקט. היו להם עוד מאות טנקים מלבד 170 הטנקים שהשבחנו להם".
"קיבלו אותנו היטב בקייסרי", סיפר בכיר ישראלי אחר שהשתתף באירוע. "היה פרגון הדדי. זה היה פרויקט ההשבחה הגדול ביותר שישראל ביצעה, מהגדולים בעולם, בהיקף של כ-700 מיליון דולר".
רק חודש לאחר האירוע החגיגי, בסוף חודש מאי, אירעה ההשתלטות על משט המאווי מרמרה לעזה. כך למעשה, הפכה השותפה הגדולה של ישראל במזרח התיכון מבעלת ברית אסטרטגית ליריבה. מתחת לפני המים ככל הנראה נמשך התיאום ושיתוף הפעולה המודיעיני ומעל לפני המים ישראלים רבים חזרו לאתרי ה"הכל כלול", אך בפועל – היחסים בין המדינות לא ישובו עוד לימים שלפני המרמרה כל העוד ההנהגה באנקרה לא תוחלף.
פרויקט השבחת הטנקים היה הסמל המרכזי לשיתוף הפעולה הביטחוני-כלכלי בין המדינות, אך הוא לא היה היחיד. קדמו לו תכניות רכש גדולות אחרות, בעיקר בשנות ה-90', אז ישראל השביחה גם את מטוסי הפנטום של חיל האוויר הטורקי.
כיום, למרבה האירוניה שיכול רק המזרח התיכון לייצר, טנקי ה-M-60 מדגם A1 שארה"ב ייצרה וישראל שדרגה ללא היכר, דוהרים לעבר טריטוריה שבה חיים בעלי הברית של ישראל, הכורדים, שכבר ביקשו סיוע מהאויב של ישראל – צבא אסד, שלו טנקים מתוצרת רוסיה.
ואם על הקרקע בליל האינטרסים המתהפכים יצר מצב מוזר, כדאי להביט גם לשמיים בדרום טורקיה: מערכות ההגנה המתקדמות מסוג S-400 שרוסיה מכרה לאנקרה רק לאחרונה עלולות להפיל כבר בקרוב מטוסי קרב מסוג סוחוי, גם הם מתוצרת רוסיה, השייכים לצבא הסורי, שנרתם כאמור להדוף את המתקפה הטורקית.
אולם עד שזה יקרה, אם בכלל – עיקר תשומת הלב מופנית לפלישה הקרקעית לשטח סוריה שכבר החלה. אחרי הריכוך הארטילרי, כוחות שריון וחי"ר טורקיים כבר מתקדמים לעבר האזורים שאותם עזב צבא ארצות הברית. הטנק "הישראלי" של צבא טורקיה, שנמצא כעת בשטח סוריה, כבר הוכיח את עצמו עשרות פעמים בשנים האחרונות בקרבות של ממש עם פעילי דאעש. לפי הדיווחים הערביים והטורקיים, ברוב המקרים טילי הנ"ט של דאעש לא חדרו את שריון הטנק – והצוות הטורקי לא נפגע.
ה-M-60 האמריקני, שיוצר בשנות ה-60', עבר מתיחת פנים מקצה לקצה ע"י הצוותים הישראלים בפסי הייצור בטורקיה. "זה היה פרויקט נהדר, עמדנו בלוחות הזמנים והשבחנו בין שבעה לשמונה טנקים בחודש", סיפר אחד הבכירים שהיה מעורב בפרויקט ההשבחה. "מבחינת הטורקים היינו משביחים עוד מאות מהטנקים שלהם, זה יצר להם מקומות עבודה רבים".
ההשבחה הישראלית, שהאריכה את חיי הטנק בלפחות עוד שני עשורים, כללה בין היתר אלמנטי שרידות, עבירות וכוח אש של הטנק. במסגרת הפרויקט, שנמשך שמונה שנים והוזנק ע"י ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל ושר הביטחון לשעבר פואד בן אליעזר ז"ל, הוחלפה חטיבת הכוח של הטנק, תותח ה-120 מ"מ, מערכות בקרת האש והנעת הצריח.
אנשי תעש הוסיפו לטנק גם מערכת מיגון היברידית שכאמור עמדה במבחן בשנים האחרונות מול דאעש והצילה את חייהם של לא מעט חיילים טורקים. גם המנוע והממסרת הוחלפו לחדשים, והטנק גם התחדש במזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכובים) חדשה. גם הקבלן העיקרי בפרויקט היה ישראלי - חברת אלביט, שהייתה חלק מעשרות קבלני משנה נוספים מהארץ ומאירופה, בהם חברה גרמנית. גרמניה עצמה סיפקה בעבר לטורקיה את הטנק השני שבשימוש צבאה – טנק הלאופרד.
הצוותים הישראלים הביאו עמם ניסיון רב מטנק המגח הישראלי, שבו השתמשו בין היתר לוחמי צה"ל בסמטאות הפלסטיניות במהלך מבצע חומת מגן. מבחינה פנימית, טנק ה-M-60 מזכיר את טנק המרכבה סימן 3. בשנים האחרונות עבר צה"ל להשתמש רק בטנקי המרכבה, מה שהוביל לגריטת טנקי המגח האחרונים, ששימשו חיילי מילואים.
באותם ימים שבהם פרחו קשרי התעשייה הביטחונית בין טורקיה לישראל, הגדירו במשרד הביטחון את הפרויקט כגדול בעולם. מנכ"ל המשרד אז, אודי שני, אמר בטקס מסירת הטנקים האחרונים כי "עוד פרויקט משותף בין התעשיות הושלם בהצלחה. כקצין שריון ברוב הקריירה הצבאית שלי, אני מאמין שזהו הטנק הטוב מסוגו. הוא ישרת היטב את הצבא הטורקי באתגרים העומדים לפניו".
שני, שלא צפה את ההשתלטות על המרמרה שהגיעה רק כחודש וחצי לאחר מכן, הוסיף: "את הידע והמיומנויות שנרכשו בפרויקט זה, נוכל להרחיב בפרויקטים הבאים. אני מאמין שהם יתרמו לביטחון שתי המדינות".
בעשור האחרון חל מפנה במדיניות רכישת הנשק הטורקי. בעבר הסתמכה טורקיה על רכש מהמערב, כולל מישראל – אך בימיו של ארדואן היא מנסה לרכוש דווקא נשק מהמזרח, בעיקר רוסי. ההחלטה נוגעת ככל הנראה לרצונו של ארדואן שהתעשייה הביטחונית הטורקית תהיה זו שתייצר את הנשק לצבאה.
דוגמה אחת לשאפתנות הטורקית היא טנק האלטאי החדש, שאמנם פיתוחו הסתיים, אך טרם הוכיח את עצמו בצורה מבצעית.
ובכל זאת, בדרגים המקצועיים בטורקיה עדיין יש מי שמקווים להתחממות קלה ביחסים המדיניים עם המערב, מה שכן יאפשר רכש אפילו מישראל. לפני כשלוש שנים, לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו התנצל בפני הטורקים כדי לשים סוף למשבר המרמרה, דנו בצמרת הביטחונית באפשרות לאשרר הסכמים ביטחוניים רבים, בדגש על רכש מהתעשיות הישראליות עבור הצבא הטורקי.
אותו רכש נאמד אז במיליארדי דולרים וכלל מל"טים, מערכות גילוי, רדארים ימיים ואפילו מערכות של כיפת ברזל – שאמורות היו להתמודד עם הירי הרקטי מסוריה באותה העת. מי שבלם לבסוף את מכירת התוצרת הביטחונית הישראלית לטורקיה היה שר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, שכזכור התנגד להתנצלות בפני הטורקים.
אסא אופיר, דוקטורנט מאוניברסיטת בר אילן ואנליסט לטורקיה, שחקר את השאיפה של ארדואן להתעצם צבאית, הסביר ל-ynet שארדואן שואף תוך ארבע שנים להפוך את טורקיה לעצמאית מבחינת הייצור הצבאי. "כך הוא יוכל לנהל את מדיניות החוץ שלו כפי שהוא רוצה, ללא חשש מסנקציות או תלות במדינות אחרות, אך לטורקיה עדיין חסרים חלקי נשק מסוימים שהיא לא יכולה לפתח לבד", אמר אופיר.
לדבריו, "ארדואן טען לפני כמה שבועות שטורקיה כבר הגיעה לארסנל בייצור עצמי בשיעור של 70%. יש מחלוקת על הטענה הזו, כי חלק מהמערכות עדיין תלויות בתעשיות אחרות מנאט"ו כמו אוסטריה וגרמניה. בשנים האחרונות מוטל אמברגו נשק סמוי על טורקיה מצד כמה מדינות באירופה ובארה"ב, שנחשף בימים אלה".
אופיר הדגיש כי "חלק מהבעיות נוצרו כתוצאה מההתבטאויות של ארדואן שכינה את הגרמנים נאצים ואת קנצלר אוסטריה היוצא קורץ 'עולל'. ובכל אופן, ביחס לשנת 2000 הם התקדמו מאוד מבחינה טכנולוגית. לאחרונה הם ניסו טיל שיוט שפיתחו בעצמם וכיום הם משתמשים בכמה דגמים של מל"טים מייצור עצמי, שבהם הם משתמשים במזרח טורקיה נגד ה-PKK (מפלגת הפועלים של כורדיסטן), אחרי שב-2008 כמעט רכשו את מל"ט ההרון של התעשייה האווירית".
"ארדואן גאה בכך מאוד, והצטלם באתרי פיתוח צבאיים לפני הבחירות", הוסיף אופיר. "הם גם מפחיתים את משקל צבא החובה ומכניסים יותר אנשי קבע אליו, לאחר שקיצרו את שירות החובה מתשעה לשישה חודשים ועיגנו בחוק באופן קבוע בניגוד לעבר את הפטור משירות תמורת תשלום למדינה".
שינוי בתפישה הטורקית
ההצטיידות הטורקית בנשק מקומי או בנשק ממעצמות המזרח כמו סין ורוסיה, מוכיח למעשה את השינוי הגדול בתפיסתה של טורקיה, החברה בברית נאט"ו, כלפי המערב. לא מזמן איימה ארצות הברית שתוציא את טורקיה מפרויקט מטוסי החמקן F-35 אם מערכת ההגנה האווירית S-400 הרוסית תהפוך למבצעית, ולאחרונה אף דווח ב"ניו יורק טיימס" כי האמריקנים שוקלים אפשרות לפנות את הנשק הגרעיני שבו הם מחזיקים בבסיס אינצ'ירליק שבטורקיה.
"מאז הצטרפותה לנאט"ו ב-1952, טורקיה הינה חברה חשובה בברית הצפון-אטלנטית. צבאה הגדול ומיקומה מדרום לברית המועצות וכחיץ בינה לבין מזרח הים התיכון היוו את הבסיס לחשיבותה עבור ביטחון אירופה", כתבו בחודש יולי עודד ערן וגליה לינדנשטראוס, חוקרים בכירים למכון למחקרי ביטחון. "עם זאת, לאחרונה מסתמנת תפנית בתפישה האסטרטגית של טורקיה, המשתלבת ביוזמות ופעילות אינטנסיבית של רוסיה וסין - כל אחת משיקוליה היא - במרחב המערבי-אסיאני-מזרח-אירופי".
השניים הוסיפו כי "נוצרת אפשרות לשינוי ארוך טווח עם משמעויות נרחבות והשלכות גם לישראל. זו אינה הפעם הראשונה שבה נראה שאנקרה מביעה עניין גובר בשיתוף פעולה עם רוסיה וסין, ואף טוענת שאין יחסים אלו סותרים עקרונית את יחסיה עם המערב. עם זאת, המשבר העמוק ביחסי טורקיה-ארצות הברית מהווה קרקע פורייה למוסקבה להשיג את יעדה – יצירת קרע פנימי בברית הצפון-אטלנטית ביתר קלות מאשר בעבר".
במאמרם, המחישו שני החוקרים כיצד ההתרחקות של טורקיה מהמערב מכבידה מאוד על ישראל: "ארצות הברית וחברות נאט"ו האחרות נאלצות להשלים עם שיתוף הפעולה הטורקי-רוסי-איראני, כמו גם עם תמיכתה של טורקיה באיראן בכל הקשור להסכם הגרעין מ-2015 ועם הסיוע לטהרן להתמודד עם הסנקציות הכלכליות המוטלות עליה ואף לעקוף אותן תוך ניצול הגבול הארוך ביניהן ושימוש באמצעים דוגמת ה-INSTEX האירופי או במטבע הלאומי שלהן בסחר".
לפנייה לכתב/ת 
