שלמה המלך ידע משהו על התמכרויות
בשבת יקראו רבים מאיתנו את סיפורו של קהלת, החכם מכל אדם, שכבר לפני 2,500 שנה הבין את חוסר התוחלת במרוץ אחרי הסיפוק והעונג
היה לו הכול. הוא היה מלך עשיר, בריא, יפה תואר ואהוב. השלום שרר בממלכתו כל ימי חייו הארוכים. היו לו 1,000 נשים, ועוד שפחות רבות ופילגשים. היו לו גני פרי ופרדסים, וגם זהב וכסף ככל שרצה. אם כל זה לא מספיק, הוא היה גם החכם מכל אדם, ויש אומרים שידע גם את שפות החיות. ובתור בונוס הוא זכה לבנות ולחנוך את בית המקדש הראשון בירושלים. היה לו הכול, והוא היה אומלל. את סיפורו של קהלת, הלא הוא המלך שלמה בן דוד, יקראו היהודים (לא כולם; בעיקר האשכנזים והתימנים, וחלק מן הספרדים) בבתי הכנסת מחר, בשבת של חול המועד סוכות.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
ספר קהלת הוא אוצר גדול – ללא ספק אחד החיבורים היפים, החכמים והעמוקים ביותר שנכתבו אי פעם בעולמנו. ככל הנראה, שלמה המלך לא היה האיש שכתב אותו. על פי אוצר המילים המופיעות בו ומסיבות נוספות, רוב החוקרים מסכימים שהספר נכתב כנראה בימי בית שני המוקדמים, במאה החמישית לפני הספירה. זוהי אותה מאה מבורכת שבמהלכה, מבלי שידעו זה על קיומו של זה, חיו בו-זמנית על פני כדור הארץ שלושה גאוני עולם מופלאים: בירושלים – המחבר האלמוני של ספר קהלת. באתונה – הפילוסוף האמיץ ובהיר-המחשבה סוקרטס. ובממלכת סקיה, במישורים הפוריים שלרגלי הרי ההימלאיה – הנסיך גאוטמה סידהרתא, שקוראים לו גם "הבודהא". עד היום אנחנו מכירים להם תודה, ולומדים מחוכמתם של שלושת הענקים האלה.
ספר קהלת הוא חלק ממה שמכונה ביהדות "ספרות החוכמה" – ספרות שעוסקת בשאלות הגדולות והנצחיות של הקיום האנושי. אלה שאלות שכל אדם חושב לא יכול להימלט מהן: מדוע אנחנו כאן? איך אנחנו צריכים לחיות? מה המשמעות של חיינו? איך נהיה מאושרים? ומה הם החומרים שמהם עשוי האושר שלנו?
החכם מכל אדם התמודד עם כל האתגרים האלה, וספר קהלת הוא סיפור הדרך שעשה, השאלות שאותן שאל והמסקנות שאליהן הגיע. אבל כפי שהראה ידידי ד"ר חיים שפירא, בספרו הנפלא "קהלת – הפילוסוף המקראי", מגילת קהלת היא חיבור מוזר, שסותר את עצמו לעיתים קרובות.
סותר, אבל זה בסדר. כפי שמצטט לנו שפירא, הסופר תומס מאן אמר – וזוהי אכן אמירה גאונית – שאמת שהיפוכה הוא שקר היא אמת טריוויאלית. זה ששתיים ועוד שתיים זה ארבע ולא חמש זה אמת, אבל זה לא מעניין. לעומת זאת, אמת עמוקה היא אמת שגם היפוכה הוא אמת – וכאלה הן רבות מן האמיתות שבספר קהלת. האם החיים הם סבל מתמשך שבסופו מחכה לנו מוות חסר משמעות? כן. האם החיים מתנה מופלאה וחוויה מתמשכת של משמעות ואהבה? גם כן.
אבל יש דבר אחד שקהלת היה חד-משמעי לגביו: מי שישאף להיות מאושר על ידי זה שינסה למקסם את התענוגות בחייו בכל מקום, בכל זמן ובכל מחיר – סופו להיות אומלל. קהלת ידע את זה בוודאות, כי הוא עשה בעצמו את הטעות הזאת, ולמד בדרך הקשה על בשרו את מה שהוא מנסה ללמד אותנו. הנה מה שמספר לנו קהלת על חייו בפרק ב', פסוקים ד'-יא':
הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי: בָּנִיתִי לִי בָּתִּים, נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים. עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל-פֶּרִי. ועָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים. קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וּבְנֵי-בַיִת הָיָה לִי. גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי, מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלָיִם. כָּנַסְתִּי לִי גַּם-כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת. עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת, וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם – שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת. וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלָיִם, אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם. לֹא-מָנַעְתִּי אֶת-לִבִּי מִכָּל-שִׂמְחָה כִּי-לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל-עֲמָלִי, וְזֶה-הָיָה חֶלְקִי מִכָּל-עֲמָלִי. וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל-מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת – וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
"הכוונה שהאדם יהיה 'מאושר' אינה חלק מן התוכנית של הבריאה. כאשר כל סיטואציה שעקרון העונג חושק בה נמשכת עוד ועוד, היא מביאה רק לתחושה פושרת של שביעות רצון. אנו בנויים כך שאנו יכולים להפיק הנאה גדולה רק מניגוד (קונטרסט), ומעט מאוד ממצב יציב. לכן האפשרויות שלנו להיות מאושרים מוגבלות מראש".
גם זה, כמובן, נכון מאוד. אני קורא לתופעה העצובה הזאת "כלל הביס הראשון": חישבו על העוגה המדהימה שאכלתם אתמול. זוכרים את הביס הראשון? את הריח, את הטעם ואת המרקם? אין ספק – זאת הייתה חוויה רב-חושית של תענוג צרוף. עכשיו חישבו על הביס השביעי. לא משהו, נכון? ולמה לא, בעצם? מסיבה אחת פשוטה – כי התרגלתם.
רק בשנים האחרונות גילינו את הסיבה הנוירוביולוגית לאכזבה הזאת: מערכות ההנאה במוח שלנו לא יכולות להיות מופעלות בפול ווליום לאורך זמן. כלומר, כשעוצמת הגירוי נשארת קבועה, ההנאה ממנו דועכת. כך בנויות המערכות הנוירוכימיות האלה, מסיבות אבולוציוניות שאפשר להבין אותן. כדי להמשיך לקבל את אותן רמות של תענוג ממשהו – מכל דבר, מעוגת שוקולד ועד לפרטנר מיני – צריך להעלות את עוצמות הגירוי, וגם זה לא יעזור לאורך זמן.
זאת הסיבה לטרגדיה הגדולה של ההתמכרויות. אף אדם לא מתמכר למשהו מרוב שטוב לו. אנשים מתמכרים כי הם מרגישים רע, ואז הם עושים משהו – סמים, אלכוהול, סקס באינטרנט, סקס לא באינטרנט, הימורים, משחקי מחשב – לא חשוב מה, משהו שמביא להם עונג, וגורם להם להרגיש הרבה יותר טוב. ואז ההנאה שלהם חולפת, והם עושים את הדבר שוב. ושוב.
אבל עד מהרה מתברר להם שהם חייבים להעלות את המינון כדי להגיע לאותן רמות של הנאה. הם עושים את זה, וזה גם עוזר, אבל לא לאורך זמן. ושוב עלייה במינון, וחוזר חלילה. עד שהם מגיעים לגירוי המקסימלי, שגם הוא לא עושה להם טוב כמו בעבר, וההנאה ממנו דועכת. אבל אז הם לא יכולים להפסיק – הם מכורים. אם יפסיקו – ירגישו זוועה.
וכאן הטרגדיה: רוב האנשים מתחילים את ההתמכרויות שלהם כדי להרגיש יותר טוב, אבל הם ממשיכים בהתמכרויות שלהם, ונשארים תקועים בהן, כדי לא להרגיש יותר גרוע.
אם כך, האם לעולם לא נהיה מאושרים? האם הכול אבוד? בכלל לא. ישנה עוד דרך אל האושר, והדרך הזאת לא דועכת לאורך זמן. גם עליה רמז לנו קהלת, גם לה יש תשתית ביולוגית במוח, וגם אותה, כמו את התשתית של מנגנוני ההנאה, פענחנו ב-30 השנים האחרונות. עדיין רב הנסתר על הנגלה בתחום הזה, אבל יש תובנות חדשות – ויש גם תקווה.
אז איך עושים את זה? מה הדרך אל האושר? אשאיר אתכם במתח עד לטור של השבוע הבא, ובינתיים – "שישו ושמחו בשמחת תורה". חקסמח.
לפנייה לכתב/ת 
