הצד המוסרי של הפוסט-טראומה
אנשי בריאות הנפש בצבא ארה"ב החלו לעסוק ב"פציעה מוסרית" המתייחסת למצפונו של החייל המתעורר בגלל מעשה שביצע או ראה. ישראל עוד לא שם
בשבוע שעבר נסעתי במונית מירושלים לתל אביב, ובשלב מסוים בפקק בואכה דרך השלום אמר לי הנהג פתאום: "היום לפני 46 עמדנו על גשר הגלילים וחצינו את התעלה". בשיחה שהתפתחה הוא סיפר לי שמדי פעם עוד יש לו פלאשבקים מהמלחמה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
תיעוד של פוסט-טראומה ניתן למצוא כבר לגבי חיילים שחזרו מהמלחמות האנגלו-בוריות בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, אולם רק בעקבות מלחמת וייטנאם טבעו אנשי בריאות הנפש האמריקנים את המונח "הפרעת דחק פוסט-טראומטית". הממסד הצבאי והרפואי נענה אז לתביעות החיילים ששבו משדה הקרב להכיר בסבל בשל פגיעה נפשית.
במסגרת מחקר השוואתי שערכנו באוניברסיטת אדינבורו בנושא פוסט-טראומה בקרב חיילים ומשוחררים בישראל, באנגליה, בארה"ב ובהולנד, מצאנו עלייה הדרגתית לאורך השנים בשיעור המדווחים על פוסט-טראומה. ממצאים של משרד הביטחון ומומחים מתחום בריאות הנפש בישראל מצביעים גם הם על עלייה תלולה בשיעור חיילי צה"ל שדיווחו על פוסט-טראומה וגם הוכרו כסובלים ממנה, בעיקר מאז "צוק איתן".
האם העלייה בפוסט-טראומה בקרב חיילים נובעת משינוי בשיטות הלחימה? האם היא תוצר של שינויים חברתיים ופוליטיים שבמסגרתם היא כבר לא תופעה שיש להתבייש בה? האם ניתן להסביר את העלייה במספר הסובלים מפוסט-טראומה נוכח שינוי הדפוסים התרבותיים סביב גבריות ומלחמה? האם התופעה קשורה בשינוי מדיניות המשרדים הממשלתיים והצבאיים שהחלו להכיר בפגיעות נפשית של חיילים? או שמא מדובר בעלייה נומינלית במספר הפגיעות בנפש?
בעקבות הלחימה הממושכת של הצבא האמריקני בעיראק ובאפגניסטן הגבירו אנשי בריאות הנפש את השיח סביב הפוסט-טראומה והציעו אבחנה חדשה: פציעה מוסרית (moral injury) בקרב לוחמים. מדובר בפגיעה המתייחסת למצפונו של החייל כתוצאה מביצוע מעשה - או צפייה בביצוע מעשה - שנחשב לא מוסרי. אירוע כזה יצר אצלם רגשי אשם ובושה, ובמקרים מסוימים גם תחושות של כעס כלפי המערכת ובגידה מצידה, על כך שהעמידה אותם מלכתחילה במצב זה.
הפציעה המוסרית מאתגרת את עצם קיומו של המוסד הצבאי, את משמעות המלחמה והאתיקה שלה והיא גם מעלה שאלות על מחויבות של החיילים שנלחמים ועל הציפיות הפוליטיות והחברתיות מהם.
גם אם מרבית מלחמות ישראל היו פחות שנויות במחלוקת ממלחמות וייטנאם, עיראק ואפגניסטן, וגם אם האבחנה הקלינית "פציעה מוסרית" כמעט ואינה שגורה בקרב אנשי בריאות הנפש בישראל - הלחימה והפעולות הצבאיות מאז קום המדינה הותירו פגיעות נפשיות בקרב לוחמי צה"ל.
ניתן אפוא לאתר שני דפוסי הכרה המתקיימים במקביל בחברה בישראל. לפי הראשון, יש הכרה ולגיטימציה גדלה והולכת בפוסט-טראומה של אזרחים ישראלים וחיילי צה"ל בעקבות הקונפליקט הישראלי-ערבי. משנות ה-90 קמו ארגונים כגון נט"ל, שעוזרים לאזרחים שסובלים מטראומה בגלל פיגועי טרור וירי טילים. כך, מערך בריאות הנפש בצה"ל נפתח להתמודד בצורה טובה יותר עם מקרים של פוסט-טראומה, לצד הכרה של פוסט-טראומה בקרב קבוצות לוחמים כגון פדויי שבי, שעד סוף שנות ה-90 לא הוכרו כפגועי טראומה.
לפי הדפוס השני, מסתובבים בקרבנו אלפי אזרחים שנלחמו במלחמות ישראל, הסובלים מפוסט-טראומה והם אינם מבקשים או מקבלים עזרה בגלל הבושה, הסטיגמה או דימויים מקובעים של גבריות ולצד קשיים בירוקרטיים מצד הממסד.
פוסט-טראומה היא תופעה דיפיוזית, שמשפיעה לא רק על אלה שהשתתפו במלחמה, אלא גם על בני הזוג, הילדים, המשפחה הקרובה, החברים והעבודה. כיום, כאשר אלה שלחמו במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים הגיעו לחלק השני של חייהם, והם סובלים לעתים לא רק מפוסט-טראומה, אלא גם מתחלואה הקשורה לגיל, חשוב להגיע אליהם ולהציע להם ולבני משפחותיהם עזרה. גם באיחור של 52 או 46 שנה.
- רקפת זלשיק השתתפה כחוקרת במחקר השוואתי על פוסט-טראומה בקרב חיילים ולוחמים לשעבר בישראל, הולנד, בריטניה וארה"ב, שהתבצע באוניברסיטת אדינבורו בתמיכת ה-ERC, הקרן האירופית למחקר. שם הפרויקט: The Afterlives of War
- Combat Veterans’ Reintegration and Mental health, An Anthropological Approach
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
