התוכניות לבדואים הן מרשם לחורבן הנגב

בגלל גישה קולוניאליסטית, המרחב נתפס כ"ריק", ולכן ניתן לשרטט פרויקטים ובהתאם לכך "לנייד" אוכלוסיות בכפייה, כי הן יוצרות "הפרעה" מרחבית

ד"ר בתיה רודדפורסם: 24.10.19 , 11:59

(צילום: AFP)

סברנו לתומנו שימי הממשל הצבאי בנגב חלפו ואינם, אך היחס לבדואים מוכיח שאזרחות אינה מעמד מחייב בישראל: ניתן להפקיע אזרח ממקומו באלימות ולעוקרו מהמרקם הקהילתי, מאורח חייו, ממרחב התעסוקה, ומותר ליישב מחדש אזרחים כפליטים במחנות עקורים בשולי הערים המוחלשות ביותר, ללא תוכנית מוסכמת באשר לעתידם.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

האם פשעו או מרדו? לא. אם כך, מדוע הרשות לפיתוח והסדרה עוקרת אותם בעל כורחם, כעדר עזים? התשובה: כדי להקים "תשתיות לאומיות" - הארכת כביש 6 דרומה, הקמת אזור תעשייה מיוחד ברמת בקע, כריית מכרה הפוספטים "שדה בריר" וכינון שטח אש בבקעת קנאים שבין ערד למצדה. לפרויקטים אלה נבנו בעבר תוכניות שהתעלמו מהבדואים, וכעת, נוכח כישלונה של הרשות להסדרה במלאכת ה"הסדרה", מוצע בתוכנית שהוגדרה "חדשנית" להעביר את האוכלוסייה למגורונים, במעין "מעברות זמניות".

בכביש 6 וברמת בקע תוכננו פרויקטים בשטח שבו יושבים כפרים היסטוריים וקיימות תביעות בעלות של בדואים על הקרקע – מצב המחייב תכנון משותף והגעה להסכמה, ולא תכנון כפוי המוחק כפרים ממקומם ומדלג על היושבים בהם. ואולם, רשות ההסדרה מתעקשת שלא להסדיר אלא להדיר. התוכנית להקמת מכרה הפוספטים בסמוך לערד נידונה משך שנים רבות ונבלמה, עקב התנגדותם של תושבי ערד, אל-פורעה וכסייפה, כמו גם מחאה נחרצת של מומחי משרד הבריאות.

הנזק הבריאותי שגורם המכרה לא ייעלם, גם אם יסולקו מהשטח 15 אלף תושבי אל-פורעה. שטח האש בבקעת הקנאים (בדרך למצדה מכיוון הסוללה) נמצא מחוץ לתחום השיפוט של עיריית ערד ואין כל מניעה להקים את היישוב הבדואי המוסדר בתחומה, או בסמוך לו באזור כפר הנוקדים, כך שסיפור "הפרויקט הלאומי" מצוץ מהאצבע.

"הפרויקטים הלאומיים" תוכננו בלי לבחון את השפעתם על הקהילה הבדואית, וכעת מוצעת שוב תוכנית התלושה מכל הקשר. לפי התכנון, 36 אלף איש – לפי פרסומים שלא הוכחשו – "ישונעו" ממקומם למגורים זמניים ללא תכנון ממשי באשר לעתידם. האם נערך תסקיר חברתי-כלכלי על השפעת המעבר על המרחב? איך ישפיע הניתוק של כוח העבודה ממקומו על מקומות התעסוקה והעסקים בערי הנגב? כיצד יסופקו צורכי חינוך שוויוניים לאוכלוסייה המועתקת? האם המעברות שיוקמו בחיפזון יחוללו צמיחה אזורית?

מהדיון המפורט בוועדה המחוזית דרום עולה ששאלות אלה כלל לא עלו על הדעת. הגישה התכנונית הננקטת משקפת היצמדות לתפיסה קולוניאליסטית: המרחב נתפס כ"ריק", ולכן ניתן לשרטט על המפה פרויקטים ובהתאם לכך "לנייד" אוכלוסיות בכפייה, כי הן יוצרות "הפרעה" מרחבית.

הבדואים הם כמחצית מתושבי הנגב. התוכניות להסדרת יישוביהם הן כורח מציאות דחוף, שהוזנח עשרות שנים. כדי שהנגב ישגשג, התכנון חייב להגיע לפתרון המבטיח רווח לכל הצדדים, ולא בדרך ההורסת קהילה אחת לטובת האחרת. במהלך השנים פיתחו תושבי הנגב ידע מקומי חשוב על בעיות האזור, צרכיו והאופן שבו ניתן לפתחו בדרך מיטבית לכולם. ואולם, קולם לא נשמע והידע שלהם לא נלקח בחשבון.

הקמת מרחב "זמני" של פליטות, עוני ופשע בשולי הרשויות הבדואיות, הכורעות תחת עומס ומחסור, אינה מהווה פתרון תכנוני ראוי. זהו מרשם בדוק לחורבנו של הנגב.