התפרקות הממשלה והסיוט של נסראללה
חיזבאללה לא רצה שחרירי יתפטר: 14 שנה טיפח הארגון ממשלה שתעשה כרצונו, וכעת הכול מאיים להתמוטט. הפחד הגדול: לאבד את הרחוב השיעי
הסיבה לכך שחיזבאללה והמזכ"ל שלו חסן נסראללה לא רצו בהתפטרות סעד אל-חרירי וממשלת לבנון כולה – התפטרות שהגיעה אתמול – היא שבפועל הפכה הממשלה הזו בעשור האחרון, קצת יותר, לאמצעי שליטה של חיזבאללה במדינה.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
ב-2005 נאלץ צבא סוריה – בלחץ בינלאומי – לסגת מלבנון אחרי עשרות שנים של נוכחות שם, משום שהואשם ברצח ראש הממשלה לשעבר רפיק אל חרירי, אביו של ראש הממשלה שהתפטר אתמול. מאז, במשך 14 שנה, עמל חיזבאללה בניסיון למלא את החלל שנוצר ולהשתלט לחלוטין על ממשלת לבנון: הוא חתר למנות מטעמו שרים וליצור ממשלה צייתנית, וכך להחיל את השליטה האיראנית על לבנון כולה – מדינה בתוך מדינה, צבא בתוך צבא.
בשנים שעברו מאז, ממשלות קמו ונפלו לפי האינטרס של חיזבאללה, לבנון נותרה בלי נשיא במשך יותר משנה משום שאיראן פסלה את המועמדים לתפקיד, וראש הממשלה סעד אל-חרירי היה נתון לאיומים מתמידים. חיזבאללה נהנה משלושה שרים בממשלה, ומנציגים בפרלמנט ובכל הוועדות, שאפשרו לו למשוך בחוטים.
המחאה החברתית ששטפה את לבנון בשבועיים האחרונים מאיימת להרוס הכול, ונסראללה שלף תירוצים בניסיון לעצור אותה. הוא טען שההפגנות עלולות למוטט את הכלכלה ולהוביל לאנרכיה, אבל לתירוצים הרגילים האלה התלוו הפעם סימני חרדה של ממש: אפשר היה לחוש זאת בטון בנאומיו של נסראללה ובדברי הביקורת שהושמעו בערוץ "אל-מנאר" של חיזבאללה ובערוץ "אל-מיאדין" הלבנוני הפרו-איראני.
התחושה הייתה לפתע שמחסום הפחד נשבר. ברחוב הלבנוני יותר ויותר אנשים מעיזים למתוח ביקורת גלויה על חיזבאללה, וביקורת כזו מופיעה גם בעיתון "אל-נהאר". לכולם ברור שחיזבאללה אינו האשם היחיד בשחיתות ובעוני בלבנון, אבל כולם מבינים גם שבלי פירוקו לא תיפתר הבעיה לעולם: חיזבאללה הוא גוף טרור שמרחיק מלבנון כסף ומשקיעים ומונע בכך את שיקום המדינה.
יש עוד מוקאוומה
ללבנונים נמאס מכך שארצם היא זירת "מוקאוומה" (התנגדות לישראל) המשרתת את מלחמתה של איראן נגד הציונים. במהלך ההפגנות שלשום הניפה אישה אחת שלט שעליו נכתב: "יש עוד מוקאוומה: ההתנגדות לעוני, לשחיתות ולאבטלה". בביירות צעקו מפגינים: "כולם זה כולם, וגם נסראללה איתם" – כשכוונתם שכולם צריכים להתפטר. אלה קריאות שעד לפני שבועיים איש לא העז להשמיע.
כעת עוברים חיזבאללה ותנועת אמל השיעית לשפה המוכרת להם היטב מדיכוי ההתקוממות בסוריה, שבו סייעו לבשאר אסד. הם מעלים שאלות כמו מי עומד מאחורי המחאה בלבנון, האם מדובר בקונספירציה אמריקנית או סעודית והאם יש בלבנון גיס חמישי בעידודן של שגרירויות זרות.
מה שמפחיד יותר מכול את חיזבאללה במחאה הלבנונית הוא מחאת השיעים הרעבים בדרום, בבקעת הלבנון ובדאחייה של ביירות – שם התסכול כפול והעוני כבר בלתי נסבל. יש לזכור שהתקציב של חיזבאללה הצטמצם דרסטית בשנים האחרונות: הסנקציות חונקות את איראן, והכסף שזו מעבירה לארגון השיעי אינו רב כבעבר. אם לא די בכך, משפחות רבות של לוחמי חיזבאללה קיבלו בשנים האחרונות את יקיריהן חוזרים מסוריה בארונות.
חיזבאללה ניצב על סף התהום של אובדן התמיכה ברחוב השיעי. הצרה שלו היא שמלחמה במפגינים ודיכוים בכוח – כפי שעשה צבא אסד בסוריה וכפי שעושים בימים אלה המיליציות השיעיות והצבא בעיראק – רק יהרסו את כל בסיס התמיכה שנותר לארגון בלבנון. ירי או פגיעה במפגינים עלולים להוציא לאור את השקר הגלוי: שחיזבאללה מעולם לא נועד לשרת את לבנון, אלא רק להיות חלק מאותה מוקאוומה – ההתנגדות לאויב הציוני, כלי בידי איראן.
ד"ר ירון פרידמן, פרשן ynet לענייני העולם הערבי, הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, מרצה ומורה לערבית באוניברסיטת חיפה בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם. ספרו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" יצא לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן בשנת 2010. ד"ר פרידמן מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן .
לפנייה לכתב/ת 
