ביקור בשדה התעופה הנטוש בירושלים וב"בית החולים למסוקים"
מצד אחד מגדל פיקוח ומסועי מזוודות נטושים, מצד שני מפעל הייטקי שהוא צינור החמצן של מסוקי חיל האוויר. צוות ynet ביקר במקום מיוחד בין רמאללה לירושלים וראה איך מריצים להבים ב-250 סיבובים בדקה
100 שנים וכמה מטרים מפרידים בין ההיסטוריה התעופתית של ירושלים לבין מתקן שמסמל את הקדמה הטכנולוגית של חיל האוויר: במרווח שבין ירושלים לבין רמאללה נמצא המתחם הנטוש של נמל התעופה הנטוש עטרות, שעד לפני כ-20 שנה עוד המריאו ממנו מטוסים לחו"ל, והיום עומד זנוח ומתפורר. ואילו מולו, ממש מעבר לכביש, בצמוד לבית העלמין העתיק של חלוצי הישוב עטרות, פועל אחד ממתקני התעופה המתקדמים בעולם: מדובר במפעל התעשייה האווירית שבמרכזו מתקן הרצת להבי המסוקים. השם אולי לא נשמע דרמטי במיוחד, אבל בלעדיו מערך המסוקים של חיל האוויר היה נשאר על הקרקע.
מדובר במתקן שנפרס על פני 200 דונם. הוא הוקם בתחילת שנות ה-80 ומאז שירת 24/7 את מערך המסוקים הצה"לי, כולל בשתי אינתיפאדות, שתי מלחמות לבנון ובכל המבצעים ברצועה. אנשיו הגיעו לעבוד כאן גם בתקופות הכי מתוחות, כשבמרחק כמה מאות מטרים בוצעו פיגועים רצחניים וכשהפרות סדר המוניות בקלנדיה או ביתוניא איימו לפרוץ לצד הישראלי של קו התפר. הם עשו את זה עם עמדות מא"ג מאוישות על הגג המפעל.
מפעל התעשייה האווירית בעטרות:
"אנחנו בודקים למשל שעובי קורות הלהב לא נשחק, ממש בעין. אם יש סטייה בעובי, ולו קלילה, זה עלול להיות כשל קריטי שיוביל להתפתחות של סדק ולאובדן אווירודינמיקה של הלהב. ההמשך יהיה פחות נעים. הפכנו לצינור החמצן של מערך המסוקים של חיל האוויר, ולאנשים כאן יש דם כחול".
להאריך את חיי היסעור
עטרות עלה על הקרקע בדצמבר 1919, אבל תושביו נטשו לאחר שהיישוב נכבש והוחרב במלחמת העצמאות. ספק אם מישהו יציין בחודשים הקרובים 100 שנים לבניית נמל התעופה על ידי המנדט הבריטי. הוא היה אחד הראשונים שהוקמו במזרח התיכון, וכאמור פעל לסירוגין עד לתחילת המאה ה-21, ונסגר לצמיתות בעקבות האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה ירו מחבלים על המטוסים. היום, במרחק של כמה עשרות מטרים מהטרמינל הנטוש, קו הנוף שונה ומודרני: רבי קומות נאים של הכפר עאקב מחד, ובתי קלנדיה מהעבר השני.
ממש בסמוך, כאמור, נמצא מתקן התעשייה האווירית. הוא כולל מפעל מתקדם לביקורות, בחינות ושיפוץ חלקי המסוקים, אבל את ההצגה גונב מתקן הרצת הלהבים. מדובר במעין מסוק שמחובר היטב לקרקע ולא ממריא. האגדה מספרת שבעבר נותק להב מסוק בשיא הרצתו, במהירות של מאות סיבובים לדקה, ונמצא לאחר מכן איפשהו בלב ירושלים. באורח נס לא נפגע איש.
למתקן הזה יש חלק משמעותי, אולי קריטי, בפלא שנקרא מסוקי יסעור של חיל האוויר. מסוקי התובלה הגדולים שהגיעו לחיל האוויר בסוף שנות ה-60 עברו מזמן את שעות הטיסה האפשריות שהגדיר היצרן האמריקני, אבל פרויקט הארכת החיים שלהם יאפשר להם, עם הלשון החוץ, לטוס עד 2025, לא פחות מ-56 שנים אחרי שנחתו בישראל.
לדברי לוי, זה היה פרויקט דגל בתעשייה האווירית: "היסעור הפך לפלטפורמה מזדקנת שקשה לתחזוקה, חלקים שלה כבר מזמן לא מיוצרים בעולם. בקוברות שכבר יצאו משימוש בחיל האוויר לפני כמה שנים טיפלנו עד לרגע האחרון".
וכך נראה היום שדה התעופה הנטוש עטרות:
מחפשים רעידות קטנות בלהב
במתקן ההרצה בודקים שהלהב מאוזן, ואם הוא לא - אז הוא עובר טיפולים ובדיקות. זה קורה במהירות עצומה של טיסה ממשית, בעומסים שהמסוק חווה בהמראה ובטיסה. באמצעות המכשור המתקדם והסנסורים הרגישים מזהים אנשי הבקרה רעידות קטנות בלהב, שיכולות להעיד על תקלה או אי כשירות שלו.
עד כמה הדבר רגיש? בחיל האוויר עוד מהדהדות תאונות בטיחות חמורות והשבתות של מסוקי האפאצ'י בשנים האחרונות, בין היתר בגלל תקלות נדירות או שברים בלהבים. באחת מהן גם נהרג לפני שנתיים הטייס רס"ן (מיל') דודי זוהר.
מנוע אדיר עוצמה של ג'נרל אלקטריק, עם 1,800 כוחות סוס, מעביר את התנועה הסיבובית לראש הרוטור, במתקן ההרצה. עם 250 סיבובים לדקה ובזווית של 12 מעלות, מגיעים כאן כמעט למצב של ריחוף מסוק.
להבי המסוקים מטופלים כאן בממוצע אחת ל-500 שעות טיסה. הבדיקה המעשית במתקן מתבצעת בהשוואה לתנועת להב מאסטר, כדי לאתר חריגות. מצלמות רגישות מתעדות את הסיבובים מחרישי האוזניים של הלהבים. בעבר המתקן סיפק שירותים טכניים גם למסוקים של צבאות זרים, אך כיום שם את להבו על חיל האוויר הישראלי, גם במתקנים המדמים בסיס של מסוק, להרצת המנוע שלו, עם יכולת העמסה של אלפי טונות.
לוי: "עם המתקן הזה אנו מזהים התפרקות או רעידות של הלהב. יש לנו מערכת מעקב אופטית שמסייעת לצוות לזהות בעיות בפרופיל הטיסה של הלהב, והמחשב גם מזהה את מיקום הבעיה. צריך לזכור שמסוק היא מכונה א-נומאלית שמצריכה כוח רב כדי להעלותה לאוויר".
ראש צוות מתקן איזון דינמי, משה רביבו, היה כאון כשהכול התחיל. בחדרו שמורות תמונות בשחור-לבן מטקס הקמת המפעל. "הכול היה שטוח וריק מסביב", הוא נזכר. "גם המערכות שלנו לא כמו שהיה פעם: הכול שודרג ונהיה ממוחשב. כשזה התחיל ראיתי פה כל יום ראיתי בואינגים ישנים שנחתו כאן. מטוסי סאן דור של אל על היו מגיעים מלוד וממריאים לאירופה. הייתה המון פעילות. היום, לצערנו, הכול שומם. זה חבל. הייתה לנו שכנות טובה, גם עם מגדל הפיקוח שאנשיו עזרו לנו עם כיווני הרוח. היום, לא נעים להגיד, זה חסר".
לפנייה לכתב/ת 
