"לחשוב, לחלום, לישון ולאכול צוללות": ההפלגה האחרונה של לוסיטניה
ב-1 במאי 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הפליגה ספינת נוסעים עצומה ומפוארת מניו יורק אל ליברפול, כשעל סיפונה מספר שיא של תינוקות וילדים. ובזמן שהנוסעים השאננים עשו את דרכם על פני האוקיינוס האטלנטי - במעמקים ארבה להם צוללת המלחמה הגרמנית U-20 | קטעים נבחרים מספרו של אריק לארסון "שובל המוות", על סיפורה הטרגי של לוסיטניה
הודעה מהקברניט
בליל 6 במאי 1915, עם התקרב הספינה אל חופי אירלנד, נטש הקברניט ויליאם תומס טרנר את גשר הפיקוד ופנה אל טרקלין המחלקה הראשונה, שם השתתפו הנוסעים בקונצרט ובמופע כישרונות כנהוג בהפלגות של חברת קְיוּנַארד. החדר היה רחב ידיים וחמים, מחוּפה מהגוני ומרופד בשטיחים ירוקים-צהובים; שתי אחי הסקה, שלושה מטרים וחצי גובהן, ניצבו בקיר הקדמי ובקיר האחורי. על פי רוב הדיר טרנר את רגליו מאירועים כגון זה, שכן תיעב את המחויבות החברתית הכרוכה בתפקיד הקברניט, אך הערב הזה לא היה ערב רגיל, והיתה בשורה בפיו.
חרף השירה, נגינת הפסנתר ולהטוטי הקסמים המגושמים, ניכרה בחדר מתיחות רבה, שגברה עוד יותר משעלה טרנר אל הבמה בהפסקה. נוכחותו, תחת שתשַכֵּך את חרדת הנוסעים, רק הגבירה את החשש שהציק להם למן צאתם מניו יורק – כשם שבואו של הכומר עשוי לערער את השפעת חיוכה העולץ של האחות.
אולם כוונתו של טרנר היתה להרגיע. חזותו סייעה לו בכך. מבנה גופו היה יציב ככספת בנק, והוא היה העוצמה השקטה בהתגלמותה. עיניו היו כחולות וחיוכו לבבי ועדין; שערו המאפיר – הוא היה בן חמישים ושמונה – שידר תבונה וניסיון, וכך גם עצם היותו קברניט בחברת קיונארד. בהתאם למדיניות החברה עברו הקברניטים בסבב בין הספינות, וזו היתה לו הפעם השלישית לפקד על לוסיטניה, והראשונה בעת מלחמה.
טרנר אמר כעת למאזיניו כי מחר, יום שישי, 7 במאי, תיכנס הספינה אל האזור הימי בקרבת חופיה הדרומיים של אירלנד שגרמניה הגדירה כחלק מ"אזור המלחמה". זה כשלעצמו לא היה חדש כלל ועיקר. בבוקר צאתה של הספינה מניו יורק התפרסמה הודעה בעמודי הספנות של עיתוני העיר. ההודעה, מטעם שגרירות גרמניה בוושינגטון, הזכירה לקוראים את קיומו של אזור המלחמה והזהירה כי "כלי שיט שיישאו דגל של בריטניה או של כל אחת מבנות בריתה מועדים להשמדה", וכי מי שנוסע בספינות כאלה "עושה זאת על אחריותו בלבד". אף כי האזהרה לא נקבה בשמו של כלי שיט מסוים, הפרשנות הרווחת היתה כי היא מכוּונת לספינתו של טרנר, לוסיטניה; ואכן, בעיתון חשוב אחד לפחות, ניו יורק וורלד, היא הוצבה בסמוך למודעת הפרסומת של קיונארד עצמה לספינה. מאותו רגע, סיפר אוליבר ברנרד, מעצב תפאורה שנסע במחלקה הראשונה, כל מה שעשו הנוסעים היה "לחשוב, לחלום, לישון ולאכול צוללות".
טרנר גילה כעת למאזיניו כי כמה שעות קודם לכן באותו ערב, התקבל בספינה מברק המתריע על פעילות צוללות מחודשת מול חופי אירלנד. הוא הבטיח לשומעיו כי אין כל סיבה להיבהל.
אילו באו דברי ההרגעה מפיו של אדם אחר, הם היו נשמעים בוודאי חסרי כל בסיס, אך טרנר האמין במה שאמר. הוא הטיל ספק באיום הנשקף מצד הצוללות הגרמניות, ובמיוחד בכל האמור לגבי ספינתו, שהיתה מ"כלבי הגרייהאונד" הטרנס-אטלנטיים הגדולים ביותר – כינוי שדבק בספינות בשל מהירותן. גם הממונים עליו בקיונארד היו שותפים לספקנותו. מנהל החברה בניו יורק פרסם תגובה רשמית לאזהרה הגרמנית. "לאמיתו של דבר, לוסיטניה היא הספינה הבטוחה ביותר בים כולו. היא מהירה מדי בשביל כל צוללת. שום כלי שיט של צבא גרמניה אינו יכול להשיג אותה או להתקרב אליה". גם ניסיונו האישי של טרנר אישש זאת: בשני מקרים קודמים, כששימש קברניט של ספינה אחרת ונתקל בכלֵי שיט שזיהה כצוללות, הורה להמשיך לנוע במלוא הקיטור והצליח לחמוק מהם.
הוא לא סיפר למאזיניו דבר על התקריות הללו. כעת היה בפיו מסר הרגעה מסוג אחר: עם כניסת הספינה למחרת לאזור המלחמה, הצי המלכותי יהיה ערב לביטחונה.
הוא איחל למאזיניו לילה טוב וחזר אל הגשר. מופע הכישרונות התחדש. כמה נוסעים ישנו בחדר האוכל בלבוש מלא מחשש שיילכדו, במקרה של התקפה, בתאיהם שתחת הסיפון. נוסע מבוהל במיוחד, סוחר שטיחים יווני, לבש חגורת הצלה והלך ללון בסירת הצלה. נוסע אחר, איש עסקים מניו יורק בשם אייזק להמן, מצא מעט נחמה באקדח שנשא עימו בכל עת ושעד מהרה יביא לו מידה של תהילה, מהוּלה בקלון.
האורות, למעט בודדים, כובו, כל התריסים הוגפו והווילונות הוסטו. הספינה הגדולה החליקה על פני המים, לעתים בערפל, לעתים תחת מעטה כוכבים. אך אפילו בחשכה, לאור הירח ומבעד לצעיף הרסיסים, הספינה בלטה לעין. בשעה 1:00 לפנות בוקר ביום שישי, 7 במאי, הבחינו אנשי ספינה שעשתה את דרכה לניו יורק בלוסיטניה החולפת במרחק שלושה קילומטרים מהם, וזיהו אותה מיד. "אפשר היה להבחין בארבע הארובות," אמר הקברניט, תומס מ' טיילור, "זו היתה הספינה היחידה עם ארבע ארובות".
ובעוד לוסיטניה חוצה את הלילה כמו כפר צף מפלדה, גלויה ובלתי פגיעה, צל שחור ענק נח על פני המים.
שפופרות מציצה ותאקרי
במשך השבוע שלפני ההפלגה היו נוסעים תושבי ניו יורק שקועים ראשם ורובם בהכנות ובאריזה, וממקומות אחרים הגיעו רבים אל העיר ברכבת, במעבורת ובמכוניות. הם מצאו עיר רותחת מחום – 33 מעלות ביום שלישי, 27 באפריל, ארבעה ימים לפני "יום כובעי הקש" בשבת, 1 במאי, אז יהיה אפשר לחבוש סוף-סוף את כובעי הקיץ. הגברים צייתו לנוֹהַג בהקפדה. כתב טיימס, שסקר במבט חטוף את שדרות ברודווי, איתר רק שני כובעי קש. "אלפי גברים מוכי חום מבוססים באי-נוחות בכובעי החורף שלהם, המונחים בכל זווית אפשרית על ראשיהם האומללים או נישאים בידיהם החמות והלחות".
העיר נראתה כאילו אינה מוטרדת כלל מהמלחמה. ברודווי – "הדרך הלבנה הגדולה", כינוי שדבק בה בשל תאורת החשמל הזוהרת שלה – הוצפה באור והתעוררה לחיים כמדי ערב, אלא שכעת היה עליה להתמודד עם תחרות בלתי צפויה. כמה מסעדות העלו מופעי בידור ראוותניים לצד הארוחות בלא שיהיה בידם רישיון לעסוק בתיאטרון. העירייה איימה לחסל את ה"קברטים" החתרניים. אחד המפעילים, מנהל מסעדת רַייזֶנוֶובֶּר בפינת השדירה השמינית וכיכר קולומבוס, אמר שיברך על הוצאתם מחוץ לחוק. התחרות התישה אותו. בבית העסק שלו הועלה רֶבְיוּ מוזיקלי בשם "יותר מדי חרדל", בהשתתפות "שלל בחורות יפות," וכן "קברט מסחרר" של חמישיית זמרים נודדים וארוחת צהריים מלאה בתפריט מוגבל תמורת דולר, כולל ריקודים בין המנות. "הציבור", התלונן, "מעלה דרישות מגוחכות לחלוטין למופעי הבידור המלווים את הארוחות, והדבר מעמיד בסכנה את כל העוסקים בענף המסעדות".
לאלה שזה מקרוב באו ונזקקו ברגע האחרון לבגדים לקראת המסע, הציעה ניו יורק את מקור משיכתה הנצחי: קניות. מבצעי האביב כבר החלו, או עמדו להתחיל. בלורד אנד טיילור בשדירה החמישית הוצעו מעילי גשם לגברים ב-6.75 דולרים, פחות ממחצית מחירם הרגיל. בחנות ב' אלטמן, כמה רחובות דרומית לשם, לא מצאו לנכון להציג את המחירים האמיתיים אך הבטיחו לקונות כי ימצאו "הנחות נמרצות" על שמלות וחליפות מפריז בקומה השלישית, במחלקת "תלבושות מיוחדות". וחברת חייטים גרמנית, קוּפֶּנהַיימֶר, פרסמה משום מה חליפה מיוחדת תחת השם "הבריטית." במודעותיה הכריזה החברה ש"בימים טרופים אלה כל הגברים הם צעירים".
עם התמשכות המלחמה זינק הביקוש לסחורות אמריקאיות, ובייחוד לתחמושת, ומצבה הכלכלי של העיר ושל האומה כולה השתפר פלאים. השפל בענף הספנות בא אל קצו; עד תום השנה תדווח ארצות הברית על שיא בעודף המסחרי שלה – 1.5 מיליארד דולר, שהם 35.9 מיליארד דולר כיום. הנדל"ן, אובססיה ניו-יורקית מאז ומעולם, היה בפריחה, וברחבי האיסט סייד והווסט סייד החלה בנייתם של בניינים גדולים. העבודות להקמת בניין דירות בן שתים-עשרה קומות בפינת רחוב 88 וברודווי עמדו להתחיל. העלות הצפויה: 500 אלף דולר. היו מפגני בזבוז ראוותניים. ייתכן שכמה מנוסעי המחלקה הראשונה של לוסיטניה השתתפו במסיבה גדולה בדֶלמוֹניקוֹ'ס בליל שישי שקדם ליציאה לים, בניצוחה של ליידי גרייס מקנזי, שהטיימס כינה "הציידת". זו היתה מסיבה בנושא ג'ונגל, ובין חמישים אורחיה היו מגלי ארצות, ציידים, זואולוגים, שתי צ'יטות ו"קוף שחור". האולם הגדול של דלמוניקו'ס נמלא עצי דקל והקירות כוסו בשכבות של ענפי דקל כדי ליצור תחושה של סעודה בקרחת יער אפריקאית. גברים שחורים במכנסיים צמודים וטוניקות לבנות השגיחו על החיות, אם כי הפיגמנט השחור היה למעשה שילוב של שעם שרוף ותאורה חלשה. רשימת המתאבנים כללה ביצי עיט ממולאות.
אמנם עיתוני העיר פרסמו דיווחים רבים מהמלחמה, אך את העמוד הראשי תפסו בדרך כלל ענייני פוליטיקה ופלילים. גם רציחות הסעירו את הדמיון, כרגיל. ביום חמישי, 29 באפריל, בעיצומו של גל החום, ירקן עירוני שאיבד באחרונה את עבודתו שלח את אשתו לקולנוע, ירה למוות בבנו בן החמש והתאבד. גבר מברידג'פורט, קונטיקט, העניק לחברתו טבעת אירוסים והניח בידה קצה אחד של סרט; הקצה האחר הסתתר בכיסו. "הפתעה", הוא אמר, ודחק בה למשוך. היא נענתה. הסרט היה מחובר להדק של אקדח. האיש מת בו במקום. וביום שישי, 30 באפריל, נמלטו ארבעה פושעים מאגף הסמים בבית החולים בלוויו, לבושים בפיג'מות ורודות. שלושה מהם נמצאו "אחרי חיפושים נרחבים שערכו בשכונה שוטרים, עובדי בית החולים וכמה ילדים קטנים", דוּוח בטיימס. הרביעי הסתובב חופשי, עדיין לבוש, כנראה, בוורוד.
וגם זאת דווח: הושלמה התוכניות לטקס הקדשתה של אנדרטת מזרקה לזכרם של ג'ק פיליפס, מפעיל רדיו על הטיטניק, ושמונה מפעילי מרקוני שנהרגו באסונות ימיים. בידיעה צוין כי "נשמר מקום להוספת שמות בעתיד".
רשימת הנוסעים בלוסיטניה מנתה 949 אזרחים בריטים (לרבות תושבי קנדה), 71 רוסים, 15 פרסים, 8 צרפתים, 6 יוונים, 5 שוודים, 3 בלגים, 3 הולנדים, 2 איטלקים, 2 מקסיקנים, 2 פינים ונוסע אחד מכל אחת מהמדינות הבאות: דנמרק, ספרד, ארגנטינה, שווייץ, נורבגיה והודו.
שאר הנוסעים היו אזרחים אמריקאים – 189 במספר, לפי מניינה הרשמי של קיונארד. הם הגיעו מכל רחבי המדינה. שניים מווירג'יניה, בכירים בחברה לבניית ספינות, יצאו לאירופה במטרה לבחון אפשרות לרכישת צוללות. לפחות חמישה נוסעים הגיעו מפילדלפיה; אחרים באו מטאקאהוֹ, ניו יורק; בּרֵייסוויל, אוהיו; סימור, אינדיאנה; פּוֹטאקֶט, רוד איילנד; הנקוק, מרילנד; ולייק פורסט, אילינוי. היו גם כמה מלוס אנג'לס: בני הזוג בְּליק, בעל ואישה, שנסעו במחלקה ראשונה, ושלושה מבני משפחת בְּרֶתֶרטוֹן, שנסעו בשלישית. והיה גם נוסע בעל שם מחייב במיוחד: כְּרַייסט גארי מקליבלנד, אוהיו, במחלקה השנייה.
הם התאכסנו בבתי מלון או באכסניות ברחבי העיר, או בבתי בני משפחה וחברים. לפחות שישה לנו במלון אסטור, שישה נוספים בבילטמור. הם הגיעו אט-אט במשך השבוע, נושאים עימם הרים של כבודה. קיונארד הקצתה לכל נוסע כ-560 ליטר. הם הביאו ארגזים, חלקם בצבעים עליזים – אדום, צהוב, כחול, ירוק – ואחרים בחיפוי עור מהודק בעץ, משובץ או עשוי כאִדרת דג. הם הביאו מזוודות לשמלות ערב, חליפות טוקסידו וחליפות עסקים. בגדולות שבהן היה אפשר לארוז ארבעים חליפות גברים. הם הביאו תיבות גדולות שנבנו במיוחד לנעליים והדיפו ריח נעים של עור ומשחת צחצוח. הם הביאו גם תיקים קטנים יותר, מתוך מחשבה על הדברים שיזדקקו להם על הסיפון ועל אלה שישאירו בתא המטען של הספינה. נוסעים שהגיעו ברכבת יכלו לשלוח את תיקיהם הכבדים יותר מעיר מוצאם היישר אל הסוויטות בספינה או אל תא המטען שלה, בביטחון מלא שמיטלטליהם יהיו שם כשיעלו עליה.
הם הביאו את בגדיהם הטובים ביותר, ובמקרים אחדים את בגדיהם היחידים. הצבעים הרוֹוחים היו שחור ואפור, אך היו גם פריטים עליזים יותר. שמלה משובצת בלבן-ורדרד. מקטורן סרוג אדום של ילד, עם כפתורים לבנים. חגורה ירוקה דמויית קטיפה. תינוקות סיבכו את העניינים. הבגדים שלהם היו מורכבים. חליפה אחת לפעוט כללה מעיל עליון לבן מצמר; מחוך כותנה לבן עם שוליים אדומים-כחולים; סרבל כותנה כחול עם רקמת משבצות מנוקדות, קלוע מלפנים ומהודק מאחור בכפתורים לבנים; מקטורן צמר אפור עם ארבעה כפתורי שנהב; גרביונים שחורים; ונעליים עם רצועות. את המראה השלימה "שפופרת מציצה", כלומר מוצץ שנקשר סביב צווארו בחוט.
הנוסעים העשירים ענדו טבעות, סיכות נוי, תליונים, שרשראות וענקים משובצים ביהלומים, אבני ספיר, אודם ואוֹניקְס (וגם סַרדוֹניקס, אחותה האדומה). הם הביאו איגרות חוב והמחאות וכרטיסי ביקור, אך גם כסף מזומן. אישה בת שלושים וחמש הביאה חמישה שטרות של מאה דולר; אחרת הביאה אחד-עשר שטרות של חמישים. כולם, כמדומה, נשאו עימם שעון, ותמיד בקופסה מזהב. אישה אחת הביאה רמונטואר שיוצר בז'נבה, "Cylindre 10 Rubis Medaille D’Or, No. 220063", עשוי זהב אך החזית בצבע דם. לימים יהיו המספרים הסידוריים של השעונים הללו יקרי ערך מאין כמותם.
הנוסעים הביאו יומנים, ספרים, עטים, דיו ועזרים נוספים שיסייעו להם להעביר את הזמן. איאן הולבורן, הסופר והמרצה הנודע שחזר ממסע הרצאות באמריקה, הביא עימו את כתב-היד של הספר על התיאוריה של היופי שעליו עבד כבר שני עשורים והחזיק כעת אלפי עמודים. זה היה העותק היחיד שלו. דווייט האריס, תושב ניו יורק בן שלושים ואחת ממשפחה עשירה, הביא עימו טבעת אירוסים. היו לו תוכניות. היו לו גם חששות. ביום שישי, 30 באפריל, נכנס לחנות הכלבו ג'ון ווֹנֶמֵייקֶר וקנה חגורת הצלה בהתאמה אישית.
אדם נוסף ארז חותם זהב להחתמת מעטפות בשעווה, שעליו הוטבע מוטו בלטינית, Tuta Tenebo, "אשמור עלייך מכל משמר".
ממש באותו יום, יום שישי, 30 באפריל, החל כלי שיט מסוג אחר לעשות את דרכו אל האיים הבריטיים. הפקודות שניתנו לצוללת אוּנטֶרזיבּוּט-20 הגדירו את משימת הסיור החדשה שלה כדחופה ביותר. הצוללת יצאה מן המעגן באֶמדֶן, על חופה הצפון-מערבי של גרמניה, בשעה 6:00 בבוקר, בלא קולות תרועה. צוותי צוללות ה-U כינו את הים הצפוני "האנְס הַבָּהיר," אך הים והשמים היו אפורים היום, וכמוהם גם האדמה המישורית שהקיפה את הנמל. צוללות נחו זו לצד זו במעגניהן, רתומות זו לזו, ומגדלי הניווט שלהן נראו כמו טירות מרוחקות. הרוח עלתה לחוף במהירות של ארבעה קשרים.
U-20 התקדמה בכיוון הים לאורך נהר האֶמְס; היא עשתה זאת בשקט וכמעט בלי להותיר שובל אחריה. על מגדל הניווט שלה עמד קפיטן-לוטננט ולטר שוויגר, קברניט הצוללת, בכובע מלחים ובמדי עור אטומים למים. המגדל היה תא רחב ונמוך תקרה שהזדקר מאמצע הצוללת, ובו שלל מכשירי בקרה ושני פריסקופים, פריסקופ קרב ראשי ופריסקופ מסייע. בעת תקיפות תת-ימיות היה שוויגר מתייצב כאן, בין קירות המגדל העבים, העשויים פלדת פחמן, ובאמצעות הפריסקופ הראשי מכוון את צוותו בשיגור טורפדו. כשעלו אל פני המים, הסיפון הקטן שבראש המגדל סיפק לו נקודת תצפית גבוהה על הים שסביבו אך לא הגנה מפני מזג האוויר. הבוקר היה קר; ניחוח הקפה עלה מבעד לצוהר שמתחתיו.
שוויגר ניווט את הצוללת לאורך הנהר והלאה, אל המים הרדודים ביציאה מן הנמל. הצוללת נעה מערבה וב-9:30 לערך חלפה על פני המגדלור ותחנת האלחוט בבּוֹרקוּם, אי מחסום קטן ונקודת ציון חשובה לצוללות יוצאות וחוזרות.
לשוויגר מלאו זה עתה שלושים ושתיים, אך הוא כבר נחשב לאחד המפקדים הבקיאים בצי הגרמני, עד כי גם הממונים עליו היו נועצים בו בענייני צוללות, וספינתו שימשה לתרגול טקטיקות חדשות. הוא היה בין הקברניטים היחידים ששירתו בצוללות עוד לפני המלחמה. הוא היה גבוה, דק גו ורחב כתפיים. "בחור נאה במיוחד," אמר עליו אחד מאנשי צוותו. עיניו היו תכולות ושידרו קור רוח ולבביות.
בערך בחצות היום נכנסה הצוללת של שוויגר אל המים העמוקים שמעבר לבורקום, אל האזור בים הצפוני המכונה המפרץ הגרמני, או מפרץ הֶלְגוֹלנד. כאן הקרקעית העמיקה באחת ובימים יפים נצבעו המים בגון קובלט עז. ביומן המלחמה שלו, שבו תיעד את כל משימת הסיור, ציין שוויגר כי בים גאו גלי גיבוּע ממערב בגובה מטר, וכי הראות היתה טובה.
אף שהיה חופשי לשקע את הצוללת אילו רצה בכך, העדיף להשאירה על פני המים, כך היה יכול לשוט רחוק יותר ומהר יותר. צמד מנועי הדיזל שלו יכלו להביאו למהירות של עד 15 קשרים, מספיק כדי להשיג את מרבית אוניות הסוחר הרגילות. במהירות שיוט שגרתיות, למשל שמונה קשרים, היה יכול לגמוא עד 5,200 מיילים ימיים. אך מרגע שירד אל מתחת לפני המים היה עליו להחליפם בשני מנועים המופעלים בידי מצברים כדי שהדיזל לא יכלה את כל החמצן בספינה. עם מנועים אלה היתה הצוללת יכולה להגיע לתשעה קשרים לכל היותר, ורק לפרק זמן קצר. ואפילו במחצית המהירות הזאת יכולה צוללת U שקועה לגמוא כ-80 מיילים ימיים בלבד. אלה מהירויות נמוכות ביותר, ולעתים צוללות שניסו להתגבר על הזרמים המהירים של מיצר דובר, בין אנגליה לצרפת, לא הצליחו להתקדם. למעשה, צוללות U הקפידו לשייט מתחת למים מעט ככל האפשר, בדרך כלל רק במזג אוויר סוער במיוחד, או כאשר התקיפו ספינות או חמקו ממשחתות.
ביומו הראשון בים הצליח שוויגר לשמור במשך שעות ארוכות על קשר אלחוט עם התחנה באי בורקום ועם ספינת צי שעגנה בנמל אמדן, אנקונה, שמתקן האלחוט שלה איפשר תקשורת ארוכת טווח. שוויגר ציין ביומנו כי כאשר היתה צוללת U שלו במרחק 45 מיילים ימיים מבורקום אבד הקשר עם המַשדר, אך הוא שמר על קשר טוב עם אנקונה. לכל אורך הדרך שיגר האלחוטן שלו איתותי בדיקה, נוהל שגור בצוללות ה-U, שכביכול נועד לדחות את הרגע הבלתי נמנע שבו תהיה הצוללת מנותקת מכל מקור ידידותי ולגמרי לבדה.
הבידוד ייחד את צוללות ה-U בין הכוחות הימיים של גרמניה. ספינות רגילות שטו לרוב בדבוקות, ובשל גובה תורניהן יכלו לשמור על קשר עם בסיסיהן; צוללות ה-U התנהלו לבדן ואיבדו קשר מוקדם, בדרך כלל אחרי כמה מאות קילומטרים. בצאתו לים, קברניט הצוללת היה חופשי לנהל את משימת הסיור שלו כראות עיניו, ללא פיקוח מלמעלה. הוא לבדו קבע אם ומתי לתקוף, מתי לעלות או לצלול ומתי לחזור לבסיס. היתה לו שליטה מוחלטת על הפריסקופ של הצוללת. "ברצוני להדגיש כי הצוללת היא כלי שיט בעל עין אחת בלבד", אמר אחד ממפקדי צוללות ה-U, הברון אדגר פון שפיגל פוֹן אוּנד צוּ פֶּקֶלְסְהַיים, שהכיר היטב את שוויגר. "כלומר, האיש שמצמיד עין אחת אל הפריסקופ נושא לבדו במלוא האחריות לתקיפה או לשלומם של הספינה והצוות".
התצפית שסיפק הפריסקופ היתה מטושטשת במקרה הטוב. הקברניט זכה להצצה חטופה וחד-ממדית בלבד על העולם סביבו, ועל פיה נדרש לקבל החלטות על אופייה של ספינה ועל שיוכה הלאומי ולקבוע אם היא חמושה או לא ואם הסימונים עליה כשרים או מזויפים. ואם החליט לתקוף נשא הוא לבדו באחריות, כמי שלוחץ על הדק רובה, אך בלא שייאלץ לצפות בתוצאה או להקשיב לה. כל ששמע היה קול פיצוץ הטורפדו כפי שהעבירו אליו הים. אם בחר לצפות בטרגדיה בעת התרחשותה, ראה רק עולם דומם של אש ואימה. פעם אחת התקיף שפיגל ספינה שהובילה סוסים וראה איך אחת הבהמות – "סוס נפלא, אפור-מנוקד עם זנב ארוך" – קופצת מן הספינה אל תוך סירת הצלה עמוסה לעייפה. לאחר מכן כתב, "לא יכולתי לשאת עוד את המראה". הוא הוריד את הפריסקופ והורה להעמיק עוד יותר את הצוללת.
"זו היתה משימה קשה מאוד, שונה לחלוטין מלחימה בצבא", אמר שפיגל. "אם ספגת הפצצה ארטילרית ופקדו עליך לצאת מהשוחות ולתקוף, הריגוש האישי היה טוטאלי. בצוללת, יכולת לשבת לך בתא הקטן שלך, לשתות את הקפה של הבוקר ו(לאכול) נקניק וביצים, ואז היו שריקה או צלצול טלפון ומישהו היה אומר לך, 'ספינה באופק'". הקברניט נתן הוראה לירות. "והתוצאות של טילי הטורפדו הארורים נשמעו לא פעם שוברות לב לחלוטין". אחת הספינות ספגה פגיעה בחרטום וצללה "כמו מטוס", לדבריו. "בתוך שתי דקות נעלמו 10,000 טונות מתחת לפני המים".
סמכות כזאת היתה עשויה להיות דבר מסעיר למדי, אך היא טמנה בחובה גם בדידות מסוימת, בעיקר לנוכח העובדה שלגרמניה היו מעט מאוד צוללות בים בכל רגע נתון. נכון למאי 1915, צוללת ה-U של שוויגר היתה אחת מבין 25 בלבד בצי הגרמני שיכלו להפליג למרחקים ארוכים. רק שבע היו בשירות בכל זמן נתון, שכן אחרי כל הפלגה נזקקו הצוללות לכמה שבועות של תיקונים ושיפוצים. כשיצאה למשימת סיור, תפסה צוללת ה-U של שוויגר נקודה מסוימת בלב ים.
אל ההפלגה הזאת יצא שוויגר עם פקודות שנמסרו ישירות בידו. הן נולדו מחשש שעלה באחרונה שבריטניה מתכננת לפלוש לגרמניה דרך הים הצפוני בשלזוויג-הולשטיין, וכי הספינות שיישאו את הכוחות הפולשים ייצאו מנמלים אחרים, ולא מאלה המשמשים בדרך כלל לחידוש האספקה לכוחות הבריטיים בצרפת. דיווחי המודיעין שיערו שפלישה כזאת כבר מצויה בשלבי תכנון, אך מפקדי הצי הגרמני היו ספקנים בתחילה. כעת הגיעו למסקנה שייתכן שיש אמת בדיווחים. הפקודות הנחו את שוויגר לנהל מצוד ולתקוף את ספינות האספקה בשטח הים הרבוע שנקבע לו מראש, מול חופי ליברפול, בין אנגליה ואירלנד, ולהפליג לשם "במסלול המהיר ביותר האפשרי מסביב לסקוטלנד." עם הגעתו לשם, נכתב בפקודות, עליו לשמור על עמדתו "ככל שתאפשר לו האספקה".
דומה כי דחיפות המשימה גרמה לאנשי הצי להתעלם מן האמונה התפלה בדבר יציאה לים ביום שישי.
הספר "שובל המוות" מאת אריק לארסון רואה אור בתרגום לעברית בהוצאת "בבל" ו"ידיעות ספרים", וזמין גם באתר עברית .
לפנייה לכתב/ת 
