מה לא סיפרו לכם על האירוע של הרב פירר

האירוע המדיר זמרות אינו פרטי כפי שנטען. גם לעובדה שהרב הוא אדם רב-זכויות אין קשר. התירוץ היה מתקבל לו מדובר בשחורים או מזרחים?

עו"ד מרים זלקינדפורסם: 02.11.19 , 11:14

הרב אלימלך פירר

בתגובה ל"זו רק שנאת חרדים וכפיות טובה" מ-31 באוקטובר

הררי מילים נכתבו השבוע על פרשת מופע המחווה לשלמה ארצי שארגן הרב אלימלך פירר ושממנו הודרו זמרות. הרבה טענות מופרכות הופרחו לאוויר ומילאו את הרשתות החברתיות. למשל, "זה מופע פרטי ולכן אין בעיה להדיר ממנו נשים". ראשית כדאי להזכיר שנשיא המדינה שהוזמן הוא מוסד ממלכתי (מאוד), וכנ"ל התזמורת הפילהרמונית הממומנת מכספים ממשלתיים. וגם אם המופע היה פרטי – וזה לחלוטין לא המקרה כשמדובר בעמותה ציבורית - יש בעולם נורמות מוסריות ולא רק חוקים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הלאה. "הרב פירר הוא אדם שעושה המון למען הזולת ולכן צריך להחריג אותו ולאפשר את האפליה נגד נשים במופע". פירר אכן עתיר זכויות, איש לא מנסה לערער על כך. אבל מה הקשר? זה היה מקנה לו את הזכות, נניח, להפלות אנשים בעלי עור שחור? להשפיל מזרחים? למפקד מעוטר במיוחד מותר להטריד חיילות? התשובה היא מן הסתם "לא". אז גם להדיר נשים ולקרוא לקול שלהן "ערוה" זו לא זכות (מפוקפקת) שמרוויחים בתמורה להרבה (ואפילו המון) מעשים טובים. אלה טיעונים כל כך לא רציניים, עד שאני חושדת שמטרתם היחידה היא לכסות על המנגנונים האמיתיים שפועלים כאן.

אני עוסקת בתופעה האלימה של הדרת נשים כבר מ-2009, כשהתחילו לדחוף נשים באלימות לירכתי האוטובוסים בקווי ההפרדה, כשחברות שלי הוכו כי נכנסו לרחוב שבדיוק היה "סטרילי מנשים" וכשדמויות של נשים נקרעו ואחר כך פשוט נעלמו משלל שלטי חוצות. בעשור האחרון התופעה הקצינה והלכה. אין כמעט שבוע שבו אני לא מטפלת במסגרת תפקידי בשדולה באיזשהו מקרה של הדרה או הפרדה מגדרית. זה קורה כמעט בכל עיר והתדירות רק גדלה.

ועדיין, פרשת המופע הצליחה לגרום לי מחנק מיוחד בגרון, לכעס ולכאב שלא הכרתי, וניסיתי להסביר לעצמי מדוע. זו לא העובדה שמדובר במופע בתל אביב, ואפילו לא שמדובר בזמר "לאומי" כמו שלמה ארצי ובטקס ממלכתי עם הפילהרמונית. הדבר שבאמת פוגע הוא הבנאליות והפשטות שבהן התקבלה בקשתו של הרב פירר להדיר נשים (או אם לצטט את המנהל האמנותי של האירוע, חיים שמש: "נאמר שלרב יהיה קשה אם נרצה שנשים ישירו, לא חשבתי פעמיים והמשכתי הלאה").

למה כל כך קל להדיר אותנו ואחר כך גם לקבל בתמורה אישור וחיבוק אפילו מגורמים שהם (לכאורה) ליברלים? למה תמיד יישמעו בישראל עשרות תירוצים להפרדה כפויה, לשלט שהושחת, למדריכת צניחה שחניכיה הפנו לה את הגב או לאישה שהתבקשה "לכבד" מישהו בכך שתשתוק, שתזוז או שתתכסה? ולמה התירוצים המופרכים האלה נשלפים רק כשמדובר בנשים ולא בקבוצות אוכלוסייה מופלות אחרות?

האחראים לכך שהמצב הזה מתאפשר הם לא רבנים קיצוניים או קבוצות אדוקות במיוחד. הם דווקא יודעים להתפשר יפה-יפה כשברור להם שבצד השני יש ערכים שלא יוכפפו. האחריות מוטלת דווקא על חלקים נרחבים מתוך החברה הישראלית, אלה שכאשר מדובר בנשים, מוכנים לחייך חיוך סלחני ולהגיד "נו, קצת הדרה, אבל הוא צדיק", "צריך לכבד" "אבל למה לא לוותר קצת, רק הפעם".

אולי לא נעים להגיד, אבל המסקנה המתבקשת היא שרבים בחברה הישראלית מוכנים לשתף פעולה עם האקטים המפלים והאלימים הללו, כי הם באמת ובתמים חושבים שנשים שוות פחות. כי אם קודם אפשר היה להזכיר לנשים את מקומן באמצעות הטרדות ותקיפות מיניות, היום זה כבר פחות מקובל. אם בעבר היה מותר להגיד לנו, בפשטות, לחזור למטבח ולשמר ככה את ההיררכיה החברתית, היום כבר יעקמו על זה את האף.

הדרת הנשים בשם הדת העניקה לשוביניזם הישן והטוב מתנה נפלאה: אפשר להפלות ולהשתיק נשים בכיף, כמו פעם, אבל עכשיו זה נעשה בשם ערכים יפים כמו סובלנות, קבלת ה"אחר" ואפילו הכלה. את הצביעות הזו צריך לחשוף. היו כנים עם עצמכם: אם אתם רוצים לסתום לנו את הפה, אל תסתתרו, תגידו בגלוי.