"למדתי מהרצח של אחותי לא לשתוק על שום דבר"
אורה סולומון מסתכלת על החדשות ולא מאמינה. 3 נשים נרצחו בידי בני זוגן רק בחודש האחרון, וכל מקרה כזה הוא תזכורת לאחותה שרה, שנרצחה ע"י בעלה. מאז היא מגדלת את אחייניה, זועמת על אוזלת היד של המערכת ויוצאת למאבק נגד שחרור מוקדם לרוצח אחותה
אורה סולומון ושלושת האחיינים שלה ישבו בתוך בית מפלסטיק כשהבטיחה להם שלא יישארו לבד. לפני שמונה שנים התחייבה להם שהיא תגדל אותם, כשהם מצטופפים בתוך בית המשחקים שבמרכז החירום בבאר-שבע, לשם נלקחו לאחר שאבא שלהם רצח את אמם, שרה יאסו. היום מתגוררים ארבעתם בדירה חמה בשכונה שקטה בבאר-שבע.
בדירת המשפחה, ניבטת תמונתה של שרה. דמותה נוכחת תמיד, בכל השמחות ובכל המשברים שעברו על המשפחה החדשה שנולדה לאחר המוות. כל אחד נאחז בשני כדי להתגבר על האובדן, ואורה הייתה זקוקה לילדים בחייה לא פחות מאשר הם היו זקוקים לה. "הלילה הראשון היה סיוט שאין דברים כאלה", היא נזכרת. "פתחתי את ספת הנוער שלי וישנו אני והילדים. בשנייה הם התבגרו".
הלילה לא עבר חלק. "הלכנו לישון בשעה אחת-שתיים בלילה. הילד האמצעי התפרק לי, כנראה עלה לו כל מה שראה. הוא חיכה כנראה למישהו קרוב כדי להתפרק. הוא התחיל לבכות, עם נשימות כבדות. אני עצרתי את עצמי. שאלתי את עצמי מה אני עושה? אחותי נרצחה, הילדים נמצאים פה. לא היה פסיכולוג שיכוון אותי. אבל מתוך אינטואיציה פשוט חיבקתי אותו ובכיתי איתו ביחד ואמרתי לו 'זה בסדר'. הקטנה כל הזמן שאלה 'הוא בוכה בגלל שאבא לקח את אמא לשמיים?' הכל צף להם יום אחרי יום. כל יום סיוט אחר".
"כולם ראו"
שרה יאסו נרצחה בחודש מאי בשנת 2012. בעלה, סוהר שב"ס, רצח אותה בברוטליות חריגה, וביצע בגופתה מעשה מגונה. הילדים שהו בבית בעת האירוע, ואחד מהם גם היה עד לחלק מהתקיפה. אף על פי שעבירת רצח דינה מאסר עולם, בית המשפט דן את הרוצח ל-28 שנות מאסר משום שהוא סבל ממחלה נפשית, ובית המשפט העליון אף הפחית שנה מעונשו. ביולי האחרון נכנסה לתוקפה רפורמה בעבירות ההמתה, שקובעת כי עבריינים שהורשעו תחת סעיף "אחריות מופחתת", ירצו רק עד 20 שנות מאסר. כך הפכה הרפורמה, שנועדה לקחת בחשבון מקרי קיצון כמו דלאל דאוד, שרצחה את בעלה לאחר שנות התעללות מסכנות חיים — לכזו שמיטיבה עם גבר שהורשע ברצח אשתו. כעת אורה מנסה להילחם בשחרור המוקדם של רוצח אחותה, ששמו נאסר לפרסום בצעד חריג.
כחודשיים לאחר הרצח א', שהיה בן 5, קם מסיוט באמצע הלילה. "הוא קם מבוהל ומזיע ואמר 'אורה, אני רוצה לספר לך עכשיו מה שהיה'". הילד הציג על דודתו את מה שקרה, והתיאור קשה לקריאה. "הוא ראה את אמא שלו יושבת מקופלת על הספה עם הטלפון. הוא אמר 'היא התקשרה למשטרה'. שאלתי איך היא התקשרה למשטרה, והוא אומר לי 'ראיתי, כי היה 100 בטלפון, ואז הוא משך לה את הרגל והיא החליקה על הרצפה'. הילד היה באמוק לספר לי, להוציא את זה. ואז, הוא סיפר, אבא שלו התחיל לחנוק את אמא שלו ולהגיד לה 'איתי לא מתעסקים'. הילד תפס לי את הצוואר. הוא אמר לי שחנק אותה עד שעצמה את העיניים, 'ראיתי שנזל לה דם'. ותוך כדי שהוא חונק אותה, הוא אומר לילד להיכנס לחדר. א' אמר לי 'אורה, היה לו עיניים של מפלצת. זה היה מפחיד אורה. היה לו עיניים כמו בסרטים של המפלצות כשהוא אמר להיכנס לחדר. פחדתי ונכנסתי'. אחר כך הוא נעל אותם בחדר והמשיך עם הזוועה".
אורה מסרבת להמשיך לשתוק. הייתה זו השתיקה של הסובבים שאיפשרה את הרצח של אחותה. הייתה זו השתיקה ואוזלת היד של הרשויות שאיפשרה את הרצח של כל כך הרבה נשים אחרות בישראל. "אחותי הייתה שקטה ומופנמת, ההפך הגמור ממני. בגלל שאחותי שתקה היא מתחת לאדמה".
בגיל שבו היא הפכה לאמא שנייה עבור שלושתם, אחותה התחתנה עם האדם שעתיד היה לסיים את חייה בצורה כה אלימה. הרמזים לאופיו האלים היו שם כל הזמן. "אחותי הכירה אותו חצי שנה. היא התחתנה מלחץ, בגיל 30, זה נחשב מאוחר בקהילה. יום לפני החתונה אמרתי 'אל תיתנו לה להתחתן עם המפלצת הזו'. היו לו התפרצויות זעם, כולם ראו אבל אף אחד לא ידע לעשות עם זה משהו. היא באה לבית מלא פעמים. כל כך כעסתי על המשפחה שלי. במשך קרוב לשנתיים לא דיברתי עם אף אחד".
לדבריה, שרה לא סיפרה לה על המתחים ועל האלימות בבית. לפעמים, כשהגיעה לבקר אותה או לעשות בייביסיטר הייתה עדה לעימותים, אבל אחותה מעולם לא גילתה לה מה באמת מתרחש אצלה בבית — עד שכבר היה מאוחר מדי. הוריה היו, לדבריה, עדים לויכוחים בין אחותה לבעלה ופעלו למען שלום בית. "זה היה שם, מונח על השולחן. זה לא הפתיע אף אחד כשזה קרה. ההורים שלי אכלו את עצמם על זה. הם מתו אחד אחרי השני ואני עד היום אומרת שהוא רצח גם את ההורים שלי, ולא רק את אחותי".
"איפה בתי המשפט?"
אחרי שהמשפחה קיבלה את הבשורה המחרידה, השאלה הראשונה של אורה הייתה "איפה הילדים". לאחר שחוקרי ילדים גבו מהם עדות, הם נשלחו למרכז חירום בעיר. "נכנסתי למרכז החירום ואני קולטת את ל' יושבת ליד השולחן, מציירת עם טושים. י' יושב בחצר בבית משחק. א' עלה למגלשה, הכי גבוה. ישר הלכתי אליהם, לא עניין אותי כלום. ל' באה אליי, חיבקה אותי. הלכתי ל-י'. הוא בכה את החיים שלו. 'תעזבו אותי. לא רוצה לדבר עם אף אחד'".
אורה ניגשה למגלשה וטיפסה למעלה יחד עם א'. "התיישבתי איתו שם למעלה ואז הוא התחיל לבכות, ואני בוכה איתו". היא אספה אותם לתוך בית הפלסטיק הקטן והודיעה להם: אני איתכם. אני לא עוזבת. "ישבנו בבית הקטן הזה בחצר, שלושתם ואני, והיה לי חשוב להכניס להם למוח שאני לא עוזבת אותם. והם בוכים ובוכים".
הגורמים המקצועיים תהו כיצד אורה, רווקה צעירה ללא ניסיון בהורות, תגדל שלושה יתומים. "עשרים פסיכולוגיות ועובדות חירום הגיעו אליי, ואני יושבת שם, מנופחת מבכי, ובסערת רגשות, מבולבלת. אמרתי 'אני לוקחת את הילדים איתי'. הם אמרו לי 'את לא יכולה, את לא נשואה. על סמך מה נאפשר לך לגדל ילדים?'".
אחרי שראו שהיא נחושה בדעתה, האחיינים עברו אליה. "אולי הם ריחמו עליי. בחצי שנה הראשונה לא היה לי כסף. אפילו היה לי מינוס בבנק שאבא שלי סגר לי במיוחד כדי שאוכל לקבל קצבה של משפחת אומנה ולגדל את הילדים". אביהם של הילדים, שרצח באכזריות את אחותה, חתם על מסמך שמאשר לה לגדל אותם. "אם הוא לא היה חותם, לא הייתי יכולה לגדל אותם", היא אומרת בכעס. "השתגעתי מזה. הוא היה צריך לתת לי אישור לגדל את הילדים? כשאני הייתי מגיעה לבית המשפט הוא היה משפיל מבט".
"זה מתחיל מגבר שמרים יד על אישה ושולחים אותה למקלט — תעשו משהו עם הגבר! — ואחר כך העונשים המצחיקים שהם מקבלים. אנשים לא מבינים איזה מעגל של הרס זה כשגבר קם ורוצח אישה. זה לא רק האישה נרצחת: המשפחה שלי, אני יכולה לומר בגלוי, נהרסה. אני לא מתביישת. למדתי מהרצח של אחותי שאני לא שותקת על שום דבר".
לפני כשנה החלה אורה לעבוד בדירת חירום לנשים במצוקה. העבודה הזו נתפרה למידותיה, אך אי-אפשר לפרט על הנעשה במקום כדי לשמור על שלומן של הנשים הפונות לסיוע. כעת, כשהילדים גדלו, היא משחררת מעט את החבל ומתפנה לעסוק גם בעצמה. "לא היה לי זמן באמת להתאבל על אחותי", היא מודה. "הייתי עסוקה נטו עם הילדים. ראיתי רק אותם". לפעמים במהלך הראיון היא מתחילה לדמוע. אבל מהר מאוד היא מנערת מעליה את הדמעות. "אני עוצרת אותן, כבר מיומנת בזה. יש דברים אחרים לעשות".
גידול האחיינים נתפס בעיני רבים כהקרבה. "אין ספק שאם אחותי לא הייתה נרצחת הייתי נשואה, היו לי ילדים. אני מודעת לזה. אבל בחרתי לעשות את המשימה הזאת. מי שמכיר אותי ממש טוב לא מתפלא ולא רק שאין לי חרטות, אם הם לא היו — אני לא הייתי. לא הייתי שורדת את הטראומה. לא אני גידלתי אותם, גידלנו זה את זה. אין לי טיפה של חרטה".
"אי אפשר לשחרר רוצחים כאלה לרחוב"
אורה סולומון עתרה לבג"ץ נגד קיצור העונש לרוצח של שרה יאסו, ובפועל ביטולה של הוראת החוק שתאפשר את השחרור המוקדם. בתגובה הודיעה פרקליטות המדינה כי העתירה נעדרת עילה.
עו"ד רוני אלוני סדובניק, המייצגת את אורה, הביעה תרעומת על המציאות המשפטית שנוצרה: "אי-אפשר לשחרר רוצחים כאלה לרחוב. אם כבר, שיהיו במוסד פסיכיאטרי". עו"ד סדובניק פועלת גם להתיר לפרסום את שמו ופנתה לשם כך לפרקליט מחוז דרום.
בינתיים, הרוצח לא מרפה מילדיו. "היה צריך לקבל צו הרחקה כדי שלא יטריד אותם. לאחר ההרשעה הוא לא הרפה מהילדים והפעיל לחץ על הרווחה ודרש הסדרי ראייה ואורה הייתה צריכה להתמודד עם זה. אחרי תהליך ארוך נקבע שלא יוכל לראות את הילדים. לא ברור למה היה צריך לבדוק את זה. שרוצח ייהנה מפירות העבירה שלו?".
לפנייה לכתב/ת 
