נשים נרצחות בוואקום שהותירה המדינה
מי שצריכים לפעול הם אנחנו, אזרחים ואזרחיות שאכפת להם, ולא להמתין לריבון. אם באמצעות חינוך, אם דרך המגזר השלישי ואם כל אדם בביתו
האינסטינקט הבריא שלנו עובד. עוול דורש מאיתנו צדק, חוסר אונים קורא לנו לעשות מעשה. בכל פעם שגבר רוצח את אשתו, האינסטינקט הבריא הזה זועק מתוכנו. מזכיר לנו שלא נוכל להתעלם, שאסור לנו לעבור הלאה. אבל בסוף הזעם, הכאב, התסכול, מתנקזים למקום שהכי מוכר לנו: דרישה מהמערכת, הלא היא מדינת ישראל, לתת מענה. ישראל היא מדינת רווחה שיש בה תודעה מפותחת של צדק חברתי, גם כשהדברים חורקים, אנחנו יודעים היטב מי הכתובת – נבחרי הציבור. כלל לא במובן של אשמה, אלא של אחריות. אנחנו מאמינים במערכת החינוך שלנו, במערכת הבריאות שלנו, בצבא, וכן – גם במערכת שאמורה לספק לנו רווחה. לכן, אחרי כל רצח כזה יזכירו לנו כמה כסף חסר בקופה בשביל עוד מעון שיקומי לגברים אלימים, או עבור יועצות זוגיות. אנחנו נדע לדרוש הקמת ועדות, הסקת מסקנות, הקצאת תקציבים וחקיקה רצינית. זו השפה שאנו דוברים כבר 71 שנה, והיא שפה מבורכת. אבל היא גם שפה שיש בה מוקש.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
המוקש הראשון והמיידי הוא העובדה שהמערכת קורסת. הפעם הסיבה היא ממשלה משותקת בגלל בחירות בלתי נגמרות, אבל גם בימי שגרה העסק לא פשוט. העוגה קטנה, הקרב קשה, ובמדינה עם אתגרי ביטחון כמו שלנו הקושי של המערכות האזרחיות הוא קשוח פי כמה. גם כאשר תקציבים מועברים, ברור כי מדובר בתשר זמני, וברגע שיהיו קיצוצים אלו המקומות הראשונים שישלמו את המחיר.
המוקש השני, והמשמעותי יותר, הוא רמת ההשפעה ועומקה. מדיניות ממשלתית חכמה ומתוקצבת בהחלט יכולה לחסוך בחיי אדם, אבל יש קשת שלמה של מקרים שהיא לא תדע לזהות בכלל. כאלו שלעולם לא יגיעו למשטרה או לרווחה. בבעיות חברתיות תמיד נדרש טיפול שורש, שהוא בראש ובראשונה שינוי תודעתי, ולשם כך כל אזרח ואזרחית צריכים להיות מגויסים באופן אישי. האחריות המיניסטריאלית חשובה ומשמעותית כשהיא באה יד ביד עם אחריות אישית, ולכל אחת ואחד מאיתנו יש כל כך הרבה מה לעשות.
רצח נשים הוא קצה השרשרת בעולם שבו נשים הן אזרחיות סוג ב'. השפה משקפת את המציאות באופן עגום: אישה ובעל. מערכת יחסים מובנית של כפיפות ושל רכושנות. הקללה הבראשיתית לחווה "והוא ימשול בך" מהדהדת מסוף העולם ועד סופו במגוון מערכות יחסים והקשרים, ובמשך דורות על דורות מנסות נשים לנפץ את שלשלאות הברזל הללו. תוך קצת יותר ממאה שנים העולם השתנה לבלי הכר, ועדיין מחיר הדמים נגבה מאיתנו בכל פעם מחדש.
שינוי תרבותי הוא שינוי שמתחיל מלמטה, מהאנשים. משפתם, מהחינוך שהם מעניקים לילדיהם, מהנורמות שהם מוכנים או לא מוכנים לקבל, מהתרבות הפופולרית שהם עצמם צורכים או מייצרים. זהו לא תהליך שמשלימים בקדנציה, כפי שהתרגלנו, אלא תהליך ארוך טווח, שאת פירותיו נראה רק אחרי שנים רבות. ואולי חלק מהפירות כלל לא נזכה לראות בימי חיינו. אבל זו המשימה המרכזית שעומדת לפתחנו כאנשים יחידים. האם אנחנו מאפשרים לבנות שלנו מה שאנחנו מאפשרים לבנים שלנו? באיזה מילים אנחנו בוחרים ובוחרות? עד כמה אורחות חיינו הם דוגמא עבורם למערכות יחסים תקינות ובריאות שיש בהן אהבה, כבוד ורצון?
מהפכת MeToo# היא דוגמא מעולה למהפכה חברתית כזו, והיא הצליחה מאוד בפרק זמן קצר יחסית. השיחה הציבורית השתנתה באופן משמעותי, עולם המושגים השתנה, ואיתו גם הסרגל המוסרי החברתי. גם לתנועה הזו יש מחירים ופגמים, אבל היא דוגמא מצוינת לכוח מבורך שצמח מלמטה והצליח לשנות סדרי עולם.
בוואקום שהותירה המדינה צריכים לפעול אנחנו, אזרחים ואזרחיות שאכפת להם, ולא להמתין לריבון, באמצעות חינוך ותרבות. אם דרך המגזר השלישי ואם כל אדם בביתו, במקום העבודה שלו, בבית הספר של ילדיו. זו הדרך הארוכה והקשה, אבל כנראה גם היחידה שתאפשר את התגשמות נבואת הנחמה של הנביא הושע: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי".
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
