המאבק לחופש בעולם הערבי נתקל באיראן
אקדמאי סורי מנתח את הרעות החולות במשטרים במזה"ת וסבור שהדרך לשחרור העמים הערביים תיסלל על גופתו של פרויקט ההגמוניה של טהרן
קאסם סולימאני, חסן נסראללה ועלי חמינאי
משטרים פוליטיים רבים בעולם הערבי נולדו מתוך תנאים היסטוריים. המכנה המשותף העיקרי שלהם הוא החשש מתנועות עממיות ומהציבור בכלל, ובגללו הם שואפים לנטרל, להדיר ולהרחיק את הציבור מהשתתפות במשחק הפוליטי. כך נוצרו אליטות שלטוניות מבוססות, שנדמה כי דבר אינו מאיים עליהן. הן התמקמו להן, מורמות מעם, כשהשלטון בידיהן כשלל, תוך שהן מתעלמות מצורכי העם והשעה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אט אט החלו השליטים לראות ב"הישג" הזה ראיה לגאונותם ולעליונותם החברתית, ושאבו ממנו לגיטימציה לשימוש בכל אמצעי כדי להחזיק בשלטון. הם לא בוחלים בשפיכת דם, מניפולציה, הונאת הציבור, הצתת סכסוכים ופילוג. אם עולה הצורך, גם אין מבחינתם בעיה לשתף פעולה עם מדינות זרות כדי לשמר את שלטונם ולמנוע את ה"מזימה" להפלתם. התוצאה היא משטרים שהמשותף להם הוא שחיתות, התנוונות מתמדת והדרדרות בלתי נסבלת ברמת החיים.
אולם לא הכול שחור. הדיכוי הזה לא הצליח למחוק את הרצון של עמי ערב לחופש. לכן המהפכות הערביות עדיין נרשמות בדפי ההיסטוריה. כפי שניכר מאירועי העשור השני של המאה ה-21, הדיכוי עורר התקוממויות מתמשכות. המקרה של מוחמד בועזיזי, התוניסאי שהצית עצמו בדצמבר 2010, היה יריית הפתיחה לגל מהפכות שמטרתן חיסול חשבונות עם משטרי העבר.
לאחר גל ההתקוממויות הראשון והעקוב מדם יכולנו לצפות שהמשטרים שנותרו על כנם ילמדו את הלקח, שיהיו מודעים למגבלות הכוח והשלטון, שיצאו לעזרת תושביהם הכורעים תחת הלחץ הכלכלי, שייזמו רפורמות מהותיות. אך זה לא קרה כמעט. בחלק מהמקרים המצב אמנם היה אלים פחות; ייתכן שהאסון בסוריה ומלחמת האזרחים הנוראה המשתוללת בה גרמו לסודן להגיע בסופו של דבר להסדר בין צמרת הצבא לאיגודים המקצועיים והאזרחיים שייצגו את דרישות העם.
גם באלג'יריה השכילה ההנהגה לנהוג באיפוק מול ההתקוממות העממית שנמשכת כבר שמונה חודשים. אבל במקרים אחרים המצב רק החמיר. בעיראק, למשל, ננקטת אלימות קשה כלפי המפגינים, באופן שמזכיר את המאורעות בסוריה. גם בארץ הארזים גברה האלימות: בלבנון נטל לעצמו חסן נסראללה את תפקיד המנהיג העליון של "הרפובליקה הלבנונית", בדיוק כפי שעשה עלי חמינאי בטהרן. למעשה, בגדד וביירות שתיהן דוגמאות לרעות חולות, לאופן שבו השליטים מפגינים יהירות, אלימות ואטימות.
לכך יש שתי סיבות: ראשית, האליטה השלטת סומכת על כוחם של מנגנוני הביטחון ובטוחה שמותר לה לקחת לעצמה ולמקורביה את המשרות הממשלתיות הנחשקות מבלי לתת שום דין וחשבון לציבור. שנית, אנשיה מבינים כי לא לבדם הם מתמודדים מול ההתקוממויות העממיות, אלא הם חלק ממערך שלם שבמרכזו עומדת איראן.
מטרתה של איראן היא להשיג שליטה אזורית ולכפות על יריביה את האג'נדה המדינית והדתית שלה, והיא תנקוט כל אמצעי כדי להגן על בעלי בריתה בלבנון, בעיראק ובסוריה. מתוך כך נובעת האלימות הרבה בסוריה ובמלחמת האזרחים המשתוללת בה, בעיראק שממשלתה מבקשת לדכא את המחאה בכל מחיר, ובלבנון, שם פסקה הנהגת חיזבאללה כי אסור ללבנונים להפיל את השלטון.
הקרב לעצמאות מדינית של העמים בלבנון, בעיראק ובסוריה מתנגש עם תוכנית ההגמוניה האיראנית. טהרן לא טורחת להסתיר נחישותה שלא להפסיד במערכה ההיסטורית והגלובלית שלה רק בגלל התקוממות עממית הדורשת הכרה בזכויות מדיניות וחברתיות. מבחינתה, אלו זכויות חסרות ערך אסטרטגי, שאינן מגיעות אפילו לעם האיראני עצמו.
המפגינים בבגדד ובביירות נתקלו בדיכוי אלים, והיות שהם מבינים היטב את הקשר האיראני, הם דורשים כעת בקול הולך וגובר לסלק את טהראן וספיחיה אל מחוץ לארצותיהם. רק שתי אפשרויות עומדות בפניהם: להביס ולהכריע את ההגמוניה האיראנית ולאפשר שינוי אמיתי במדינותיהם, או לסגת מהעימות מול עריצות ההנהגות שלהם ובכך לתת הכשר למצב הקיים.
האפשרות השנייה אינה מתקבלת על הדעת, כי היא נוטלת את התקווה העצומה שהביאו עימן המהפכות. יהיה זה כמעט בלתי אפשרי לשכנע את הציבור לוותר על עצמאותו אחרי שטעם את טעמה. במערכה הקיומית הזאת איראן ושליחיה לא ינצחו; במוקדם או במאוחר, העמים הערביים הם שינצחו. המשוואה אפוא ברורה: הדרך לשחרור העמים הערביים תיסלל על גופתו של פרויקט ההגמוניה האיראנית.
- בורהאן עליון הוא אקדמאי סורי המלמד סוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת סורבון בפריז. המאמר המלא התפרסם באתר "אל-ערבי אל-ג'דיד". בגרסה מקוצרת זו הוא רואה אור בחסות "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
בורהאן עליון
מומלצים
