הסבלנות של העורף התקצרה מאז 1991
תושבים שעוזבים אזור מותקף כבר לא נקראים "עריקים". למנהיגים מומלץ לנהוג בזהירות בחוסן האזרחי. נחמן שי על העורף כחזית מאז מלחמת המפרץ
מלחמת המפרץ הראשונה. שר הביטחון ארנס עם סגן הרמטכ"ל ברק(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
מיד לאחר שהחלו הבוקר (יום ג') מטחי הטילים הראשונים התבשרנו שתושבים רבים מעוטף עזה אספו את משפחותיהם ויצאו מהאזור. הם התראיינו בכלי התקשורת וסיפרו ללא חשש שהחליטו לא לחכות וכי הם מבקשים להגן על ילדיהן ועל עצמם, ולהמתין מחוץ לטווח הרקטות עד יעבור זעם. לא פרצו מהומה ולא היו תגובות זעם על דברים אלה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
לא יכולתי שלא להרהר בשינוי העצום שחל בחברה הישראלית מאז היה העורף לראשונה לחזית של ממש, במלחמת המפרץ ב-1991. עד אז נהגה ישראל לנהל את מלחמותיה מעבר לגבול ולדחוק משם את אויביה. במלחמת המפרץ הגיעה המלחמה ללב המדינהֿ, ואז, כזכור, התעורר גל עזיבה של תל אביבים את עירם. ראש העיר שלמה להט (צ'יץ') קרא להם עריקים, על פי מיטב האתוס הישראלי, והתעורר ויכוח גדול אם המעשה ראוי. הפעם - שקט.
המציאות השתנתה לחלוטין. קודם כל, אויבינו זיהו שהבטן הרכה היא העורף. ישראל היא מדינה זעירה, חדירה ופגיעה, שרוב האוכלוסייה שלה מרוכזת בשטח מצומצם. לכן הם ריכזו בגבולותינו מאגרים אדירים של טילים ורקטות. גם אנחנו הסקנו המסקנה הנכונה. ההגנה הייתה אחד מאבני היסוד של ביטחון ישראל, ולכן התבסס פיקוד העורף כמערכת ארגונית מתכללת.
אז התרגלנו. הטילים מגיעים יותר ויותר. חלקם מיורטים, חלקם לא. זאת הפכה להיות מציאות מקובעת ושגרתית. העניין הוא שאוכלוסייה אזרחית לא לובשת מדים, לא מצייתת לפקודות ואינה מגויסת למטרות לאומיות. אזרחים מעדיפים לנהל אורח חיים שגרתי. רגוע. החריגות ממנו מאיימות עליהם ומשבשות את הלכות חייהם. על פי הניסיון, היממה הראשונה עוברת בשלום, אבל כאשר מגיעים חלילה נפגעים, וכאשר השיבושים בהרגלי החיים מתעצמים, הסבלנות פוקעת.
יירוטים מעל אשקלון, הערב
אורך הלחימה של צה"ל אינו בלתי מוגבל ובר ברגע הזה מתקתקים כמה שעונים. שעון התגובה הבינלאומית, שבתחילה היא נוחה ואחר כך עצבנית וכועסת; שעון המלאים של צה"ל (שהרי בעבר הלא רחוק התגלה כי גם הוא מוגבל), ולבסוף שעון העמידה האזרחית. אורך הלחימה נקבע על פי יכולתו של העורף לעמוד ביממות הבאות כמו ביממה שחלפה. בשקט, בסבלנות. אלא שמצב מיוחד בעורף, הכולל שיבושים בלימודים, סגירת המשק כמעט לחלוטין ועיכובים בשערי היציאה מהארץ - גורם לסבלנות לפקוע.
מומלץ לנהוג בחוסן האזרחי בזהירות. זהו מאגר מתכלה. הציבור מטבעו חסר סבלנות, הוא רוצה מהלכים מהירים ופתרונות חדים שיפחיתו האש, אבל לחימה בעצימות נמוכה נמשכת לאורך זמן. האויב שמולנו פחות רגיש ויש לו כמובן פחות להפסיד.
אני מציע לקברניטים לא לקחת את עמידת הציבור כמובנת מאליה. את הציבור צריך לשכנע. הוא בוודאי לא נמצא בכיסה של הממשלה. בצדק עולים בשיח הציבורי, הפנימי והגלוי, ספקות, שאלות וערעורים. השליטה במידע ובתמונת המלחמה לא נתונה כבר לשליטתה הבלעדית של המדינה. הרשתות החברתיות ניצחו אותה מזמן. שימו לב, קברניטים: יש שם ישראל אחרת. קחו את זה בחשבון. הזמן קצר.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה, ארה"ב. הוא כיהן בשנים האחרונות כחבר כנסת ולפני כן דובר צה"ל בזמן מלחמת המפרץ הראשונה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר נחמן שי
צילום: ג'ורג' גינסברג
מומלצים
