מדובר בהצלת חיים, וישראל משתרכת מאחור

הנהג האירופי פוגש תשתיות ראויות, שוטרים ומצלמות, נוסע ברכב בטוח יותר ויש לו שפע תחבורה ציבורית. מחשבות על שבוע הבטיחות בדרכים

ארז קיטהעדכון אחרון: 17.11.19 , 11:45

זירת התאונה (צילום: נדב אילון ואורן מורגן)

זירת התאונה בכביש 90 בשבוע שעבר(צילום: נדב אילון ואורן מורגן)

בשקט בשקט תציין מדינת ישראל בימים הקרובים את שבוע הבטיחות בדרכים, נקודת הזמן שבה נבחנים ההישגים והכישלונות של הממשלה במלחמה בתאונות. והתמונה קודרת ועצובה: מתחילת 2019 נרשמה עליה של כ-10% במספר ההרוגים בכבישים. זהו ציון נכשל לממשלת ישראל ולמשרד התחבורה והבטיחות בדרכים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ממדי הכישלון וההזנחה זועקים לשמים בעיקר כשבוחנים את האוכלוסיות העיקריות שנהרגו השנה בתאונות דרכים – ילדים, קשישים, אזרחי החברה הערבית, רוכבי אופנועים וקטנועים, נהגים הצעירים והולכי רגל. כולן אוכלוסיות שקולן לא נשמע במסדרונות הממשלה, אוכלוסיות בסיכון גבוה להיפגע בתאונות דרכים.

המאבק בתאונות הדרכים הוא קשה וארוך, אך כשהמדינה משקיעה את המשאבים הנדרשים, קובעת אסטרטגיה, תוכניות עבודה ומיישמת אותן תוך כדי שקיפות ציבורית, אזי רואים פירות. כך עשו מדינות רבות שהצליחו לצמצם את תאונות הדרכים והצילו חיים של רבים.

ואצלנו, בדיוק הפוך. בכל שנה מקוצץ ונשחק הכסף שמיועד למאבק בתאונות הדרכים. במקום 550 מיליון שקל שהיו אמורים לעבור לגופים שנאבקים בתאונות הדרכים, כפי שהממשלה החליטה, התקציב נאמד כיום בפחות מ-100 מיליון שקל. כסף שיועד לשיפור התשתיות בכבישים האדומים, לחיזוק האכיפה המשטרתית, לטיפול באוכלוסיות בסיכון גבוה, התאדה במהלך השנים, והתוצאות בהתאם – יותר ויותר תאונות והרוגים.

התסכול, ההחמצה והכאב גדולים כי ישראל כבר הייתה על מסלול ההצלחה. בין השנים 2012-2002 הצליחה המדינה לצמצם את מספר ההרוגים מתאונות דרכים בכ-50%. מאות בני אדם ניצלו ממוות מיותר בכביש. אבל מאז חלה נסיגה במאבק בקטל בדרכים והדבר בא לידי ביטוי בעליה מתמדת במספר ההרוגים.

"כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו עולם מלא", נכתב במשנה במסכת סנהדרין. מתישהו במהלך השנים האחרונות הדרך הזו אבדה. מישהו בממשלה חישב מסלול מחדש ושינה את סדרי העדיפויות, ונדמה שהחובה להילחם על החיים בכבישים נסוגה למקום נמוך בסדרי העדיפויות.

המאבק בתאונות הדרכים נכשל כי אין גוף אחד שמתכלל את כל הפעילות. אין כתובת אחת לאחריות. כל גוף הישר בעיניו יעשה. הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הייתה אמורה לעשות זאת, אבל החלשתה מחזירה את ישראל שני עשורים לאחור בניגוד ליעדי התוכנית הלאומית.

יש לקוות שהממשלה הבאה תשים בראש סדר העדיפויות שלה את המאבק בתאונות הדרכים. הכסף נמצא ורק צריך להוציא את התוכניות מן הכוח אל הפועל. זה מאבק שיכול לשאת פרי תוך זמן קצר רק אם המדינה תפסיק להאשים את הנהגים ותיקח אחריות. זה מתחיל בהבנה הבסיסית שתאונות הדרכים הן לא גורל משמים אלא תופעה שניתנת לשינוי, וממשיך באימוץ ההנחה שהנהג הישראלי לא שונה באופן מהותי מנהגים אחרים בעולם. מה ששונה הוא התייחסות הממשלה שמתחמקת בעקביות מטיפול בנושא.

הנהג האירופי פוגש תשתיות סלחניות לטעויות, שוטרים ומצלמות, נוסע ברכב בטוח יותר ויש לו גם אפשרות לעשות שימוש בתחבורה הציבורית באופן תדיר ונוח מהבית אל העבודה ובחזרה. מדינת ישראל חייבת להפסיק להשתרך מאחור כשמדובר בהצלת חיי אדם.