הדרך ששכחנו
האידיאולוגיה מתה, במפלגות הגדולות הדעות עמומות ואף מהלך משמעותי לא נעשה כאן כבר שנים. שני המחנות אשמים, וגם אנחנו הבוחרים
אם יש נושא אחד שנדחק לפינה לחלוטין בשתי מערכות הבחירות האחרונות, הוא הנושא שעל פניו הכתיב ומכתיב את סדר היום של כל מערכת בחירות – אידיאולוגיה. הבחירות היו במידה רבה בחירות אישיות בין נתניהו, עתיר הניסיון והכישורים המדיניים ובעל הלשון החדה והנחרצת, לבין האנטיתזה שלו, גנץ, החייל המעוטר והמאופק שהקפיד על שקט וממלכתיות. לצד מעמדו המשפטי של ראש הממשלה והמכות שהוא נוהג לשלוח מתחת לחגורה, ולצד חוסר הניסיון של גנץ במגרש הפוליטי שנתן את אותותיו, אף אחד מהם לא דיבר על ימין או שמאל, קפיטליזם או סוציאליזם, סיפוח או נסיגה, הדברים שעליהם קמות ונופלות ממשלות בישראל.
הרי לפני ארבע שנים איש לא היה מתאר לעצמו שבוגי וליברמן ייחשבו משיחי המרכז־שמאל. גוש "רק ביבי" הוחלט שיקרא "ימין־חרדים" ואילו מתנגדיו הם המרכז־שמאל־ערבים. לא זו אף זו, מפלגות כמו ימינה והמחנה הדמוקרטי, שבעזות המצח שלהן העזו העלו על דל שפתיהן מושגים כמו "היפרדות" או "שוק חופשי", מצאו עצמן בשולי הכנסת והיו למפלגות הקטנות ביותר שבה.
מובן שהתנעת מהלכים מדיניים בממשלת האחדות שעתידה לקום היא בלתי־סבירה וגובלת בבלתי־אפשרית, אבל עם כמות ממשלות האחדות שהיו פה בין שתי מפלגות עם אידיאולוגיה מובהקת, הפוליטיקאים יכלו לזרוק לנו, המצביעים, איזו עצם.
לזכות המתמודדים החדשים בשנה האחרונה ייאמר כי האידיאולוגיה נשכחה אי שם בעבר הרחוק, אמצע שנות האלפיים. מאז ההתנתקות לא הייתה אף תוכנית רצינית למהלך מדיני, גם כש"הכוכבים הסתדרו" ובשלו התנאים לכאורה. קדימה הורכבה מ-30 אנשים עם 60 דעות, העבודה חתכה לסוציאליזם ופריפריה והליכוד בכלל גנז את המצע. 13 שנה מאז, כחול לבן התבססה כמפלגת המרכז, אולם נמנעה מהצהרות חד־משמעיות בשאלת יהודה ושומרון, העבודה נשתקעה בסוציאליזם והפריפריה והליכוד נותר ללא מצע.
בעשור האחרון, פרט לתקופה קצרה, לא היה זכר למשא ומתן מדיני עם הפלסטינים או עם גורמים חיצוניים במטרה להביא להסדר, וכן אף על פי שהליכוד שולט כבר עשור ברצף, לא סופח גרגיר אדמה אחד. סיבה נוספת וחמורה לא פחות לזניחת האידיאולוגיה, היא זניחת האידיאולוגים. בעשור האחרון יצאו מהחיים הפוליטיים הבית"ריסטים אנשי ארץ ישראל השלמה כבני בגין וריבלין, ומובילי רעיון שתי המדינות כמו לבני וברק.
למעשה, אי אפשר להאשים פה מחנה אחד יותר מאת האחר. הימין עסוק בלדבר ימין ולא לעשות כלום, שכן נתניהו ימנה את פייגלין לשר לפני שיספח את בקעת הירדן, ובוחרי המרכז־שמאל בוחרים ללכת מדי מערכת בחירות אחר אנשים שבוחרים לעמעם את רעיון שתי המדינות, כמו יחימוביץ', לפיד והרצוג. למעשה, גם אנחנו הבוחרים אשמים. פעם אחר פעם אנו מעדיפים להצביע "הצבעה אסטרטגית" כדי לחזק מועמד לראשות ממשלה או את האיש שיילחם בשבילנו בכפייה הדתית או החילונית (תלוי את מי שואלים).
כך גם ניתן להבין את ההיחלשות הדרמטית בכוחן של המפלגות הגדולות מאז שנות התשעים, וההתחזקות המפתיעה של המפלגות החרדיות והחילוניות. ואתם יודעים מה, לגמרי ייתכן שכשהחמאס והחיזבאללה חזקים מאי פעם, מערכת הבריאות בקריסה והגירעון משתולל, אז לגיטימי שנשכח לרגע מימין ושמאל ונחשוב על הניהול השוטף של המדינה.
יש שמייחסים את ההצלחה של נתניהו בעשור האחרון ושל כחול לבן בשנה האחרונה בדיוק לכך. הם פיצחו את לב הבוחר – מעניינת אותנו זהות שר הביטחון או האוצר וסוגיית פתיחת המרכולים בשבת, הרבה יותר משחשובות לנו השיחות עם אבו מאזן או "עסקת המאה" של טראמפ. החשש שלי, ובכן, נובע מכך שבכל מערכת בחירות האזרחים אומרים לעצמם "הפעם ורק הפעם, נניח את השאיפות המדיניות שלנו בצד", כשבפועל זה קורה בכל מערכת בחירות.
כך נתניהו ממשיך לשאוב את הבית היהודי. הוא פונה לבוחריו ואומר – "אתם מעדיפים בית יהודי גדול או אותי בתור ראש ממשלה?". והרי מדובר בשטויות, כי אם לליכוד היו 27 מנדטים ולבית היהודי 18, לביבי כבר הייתה ממשלה יציבה היום.
גנץ למד את הטריק מהר מאוד, והשאיר את מפלגת העבודה לדמם את ששת המנדטים המסכנים שעוד נותרו לה. והבעיה במפלגות גדולות מדי, היא שהדעות שם צריכות להיות מאוד עמומות, כדי לאחד את הפלג המרכזי של המפה עם הקצוות. בעתיד הנראה לעין נדמה שהמצב הנוכחי כאן כדי להישאר, אבל אולי תקדים ביחסי ישראל עם המזרח התיכון - כמו מבצע נרחב בעזה או הנחת "עסקת המאה" - יוביל סוף סוף לשינוי תפיסה וגיבוש עמדות ברורות בתרבות הפוליטית־חברתית במציאות הישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום.
הכותב עומד לפני גיוס ומעורה בפוליטיקה
לפנייה לכתב/ת 
