השכן הערבי שלי

הייתי בין היהודים הבודדים בעג'מי והוא מירר את חיי. בוקר אחד התברר לשכונה שיש אלוהים ולא אכפת לו מיהודים או ערבים. תזכרו כמה קל להסית

צור שיזףעדכון אחרון: 19.11.19 , 12:08

סערה בחוף בעג'מי(צילום: שחר גרבר)

כשבאתי ליפו לפני 30 שנה, גר שכן בקומה השנייה של הבית שהיה במצב של חורבה. ערבי. עג'מי הייתה שכונה הרוסה ויפו כולה נראתה כמו שלד של לווייתן. זה היה לפני שביבי נהיה ראש ממשלה ואפילו רבין היה בחיים, ופה ושם עדיין היו עצי תפוז ומכל מקום ראית את הים והכל היה חשוף. נעליים על חוטי החשמל סימנו את מקומן של תחנות הסמים והר הזבל כיסה את חופה של יפו במקום שבו נמצא היום פארק המדרון. ואנחנו היינו צעירים ותמימים ופנינו לשלום. אח, כמה תמימים היינו. ובקומה השנייה ישב השכן הערבי וליקק את שפתיו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אני, בתמימותי, הבטחתי לו שמעכשיו הכול יהיה יותר טוב, שאדאג לשיפוצו של הבית ושביחד נתקן את המדרכות, את הרחובות, התאורה, הזבל, החינוך, לכל אחד תהיה עבודה, נפנה את הר האשפה שגלגלו הגאונים על הים ובמפרצים יחזרו הדגים לשוט. כך אמרתי, בחיי.

בוא תשתה קפה, הוא אמר לי ביום, ובלילה גנבו לי את כלי העבודה. מישהו ידע בדיוק מתי אני בא ומתי חוזר על הווספה, פרץ אל הבית ולקח ממנו דברים.

כשהגעתי וגיליתי את הפריצה הוא התמלא בזעם קדוש וסיפר לי שהוא לא שמע ולא ראה כלום. מצד שני, היה לו מה להגיד על כל שכן והוא היה מתחנן אלי בדברי חלקות שאכתוב לעירייה מכתבים מכתימים או שאתלונן על שכן שבנה גדר. כשסירבתי הוא החל לשאוג ממרפסת ביתו שאני חלאה וגנב. עד שנשברתי ושאגתי בחזרה.

הוא ירד אל הרחוב, מנפח את חזהו ומאיים לקרוע אותי כדג. האמת – רציתי, אבל השכנים התקבצו סביבנו והפרידו. ערבים. שונאי אלימות. גם היום רוב השכונה שבה נמצא הבית היא שכונה ערבית. אחד המקומות הבטוחים שיש.

"הוא שונא ערבים!", שאג השכן, "הוא בא לפה לגרש אתכם. אתם צריכים לקרוא מה הוא כותב בעיתון".

הסתכלתי עליו די בתדהמה. באותם ימים כתבתי ב"העיר", המקומון התל אביבי אללה ירחמו, וכל שבוע נגחתי בממסדים השונים על מנת לסדר את יפו ולהגן על תושביה, שלפחות חציים היו אז עדיין ערבים. העירייה, המשטרה, המינהל, נלחמתי בכולם לטובת תושבי העיר. עיתונאי קטן שמאמין בכוחן המגן של המילים.

השכנים הביטו בי ואחר כך הביטו בו, ואז ניגש אלי אחד מהם, שלא היה חבר, ואמר לי – עזוב, הוא שקרן ונוכל, אנחנו מכירים אותו עשרות שנים, הוא לא אמר מילת אמת בחייו, אל תתרגש, הוא עוד ינסה להזיק לך הרבה, אנחנו מתרחקים ממנו, הוא לא עושה כלום חוץ מלשבת בקומה הגבוהה שלו, להשקיף על השכונה ולחפש למי להציק, על מי להלשין וללכלך וממי לסחוט כסף.

הסתובבתי והלכתי הביתה. לרוע המזל הוא היה השכן שלי באותו הבניין ובשנים שעברו מאז אותו יום הוא המשיך להציק. לי ולאחרים. עד שיום אחד מת באחד המקרים שבהם מתברר שיש אלוהים ולא איכפת לו מיהודים או ערבים.

"ברוך דיין אמת", אמרה דורית. "מזמן אמרתי שצריך פה שתי מדינות לשני עמים, מדינה אחת לאנשים שפויים והגונים שרוצים לחיות אחד עם השני ומדינה אחת לנוכלים ומחרחרי מלחמה".

כן, אמרתי, איזה רעיון יפה, שתי מדינות לשני עמים.

למה נזכרתי בסיפור הקטן הזה? לא יודע, אולי בגלל השנים האלה שבהן הייתי היהודי הכמעט יחיד בשכונה ערבית וראיתי כמה קל לשקרן להסית וכמה חשוב שהשכנים שמסביבך יכירו בנוכלותו של הנוכל ויתעלמו ממנו.