הדתה ומחאת סרדינים: החינוך בעולם הערבי
במצרים דוחסים 120 ילדים לכיתה, בעיראק אין מה לעשות עם התואר ובתימן יש דור אבוד שלא לומד במלחמה. אבל לבנון עושה חיל במתמטיקה, קטאר מתקרבת לסינגפור והצעירים במדינות ערב משכילים בהרבה מהוריהם. הצצה לבתי הספר של המזרח התיכון
בראשית ספטמבר, עם תחילתה של שנת הלימודים בישראל, החלה שנת הלימודים גם ברוב מדינות ערב. אצלנו נוהגים בדרך כלל לדבר על תוכניות הלימודים במדינות הערביות רק במסגרת העיסוק בשאלת ההסתה והעוינות לישראל וליהודים, אבל למעשה ישראל והיהודים אינם נושא מרכזי על סדר יומן של מערכות החינוך האלה. במקום זה הן מתמודדות עם שלל אתגרים, שמרביתם מזכירים מאוד את האתגרים שמדינות אחרות בעולם, ובמיוחד ישראל, מתמודדות עמם, ורק מקצתם ייחודים לעולם הערבי.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
האתגר הייחודי הבולט של החינוך הערבי קשור בשפת הלימוד, סוגיה רגישה ואף נפיצה מבחינה פוליטית. הלימוד בערבית הספרותית, שפת הקוראן המובנת בכל המדינות הערביות, יוצר אחידות וסטנדרטיזציה, אך הוא בבחינת לימוד ב"שפה שנייה". הלהגים המקומיים, שאותם התלמידים דוברים כשפת אם, רחוקים מאוד משפה זו. הדרישה ללמד בלהגים המדוברים כדי להקל את תהליך הלימוד נתקלת לרוב בהתנגדות מצד חוגים הדבקים בלימוד בשפת הקודש ה"תקנית", והם רואים בה גם אמצעי לחיזוק הזהות הערבית והאיסלאמית.
אתגר מרכזי אחר נובע ממלחמות האזרחים הקשות המתחוללות בשנים האחרונות בכמה וכמה ממדינות ערב, ובראשן סוריה, תימן ולוב. אחת מתוצאותיהן של המלחמות היא הרס התשתיות ושיתוק כמעט מוחלט של מערכות החינוך. המוני ילדים נעשו פליטים או עקורים, והם למעשה "דור אבוד", שלא יזכה אפילו לחינוך בסיסי. מצב זה יקשה מאוד על שיקומן העתידי של המדינות האלה, ותהיינה לו, ללא ספק, השלכות שליליות גם על הדורות הבאים.
די לשינון
אולם רוב מדינות ערב אינן במצב מלחמה, והן גם אינן עשויות מקשה אחת. ממדד Spectator לשנת 2018, מדד שבחן את איכות החינוך במדינות בעולם, עולה כי מדינות המפרץ העשירות, ובראשן קטאר ואיחוד האמירויות הערביות, ממוקמות בצמרת הטבלה (אם כי מתחת למדינות כמו סינגפור ופינלנד), ואילו מצרים ותימן ממוקמות בתחתית. בתחומי המתמטיקה והמדעים לבנון היא המדינה המובילה מקרב מדינות ערב, ומדורגת רביעית בדירוג העולמי.
למרות המשבר שבתוכו הן פעולות, מערכות החינוך בעולם הערבי כולו רשמו כמה הישגים בסיסיים חשובים: לפי דו"ח של הבנק העולמי, צעירי המזרח התיכון של ימינו הגיעו לרמות השכלה גבוהות בהרבה בהשוואה לדור הוריהם, יותר מבכל אזור אחר בעולם; תופעת הבערות צומצמה מאוד, גם אם היא עדיין רווחת למדי; ושיעור הנשים הלומדות באוניברסיטאות עולה לרוב על שיעור הגברים.
מגמות דומות מורגשות גם בישראל, שמראשית ימיה הנהיגה חוק חינוך חובה מקיף, ובעשורים האחרונים הרחיבה את הנגישות להשכלה גבוהה באמצעות "מהפכת המכללות". אומנם בישראל העלייה בשיעורי ההשכלה תורמת לצמיחה הכלכלית, ואילו במדינות ערב נוצרת בעיה חריפה של שכבה הולכת וגדלה של צעירים משכילים מובטלים, אולם גם בארץ אפשר לדבר על "אינפלציית תארים" שאינם מעניקים יתרון בשוק התעסוקה, ובעיקר על פערים באיכות החינוך בין המרכז לפריפריה. כל זאת, אף שישראל, כמו מדינות ערב, מגבירה את ההשקעות התקציביות בחינוך.
מעבר לכך, השיח במדינות ערב על משבר החינוך דומה למדי ונוגע בבעיות יסוד משותפות. כך למשל מערכת החינוך הציבורית נחשבת כושלת ושיטות הלימוד נתפשות כשיטות מיושנות השמות דגש רב מדי על שינון במקום על פיתוח מיומנויות למידה. נוסף על כך, למרות ההתקדמות הטכנולוגית בעולם, בתי ספר רבים אינם מצוידים בעזרים מתקדמים ואינם מכינים את התלמידים לעולם המשתנה ולשוק העבודה, הדורש "אוריינות דיגיטלית" ברמה גבוהה.
פסוקי קוראן במבחן בפיזיקה
בעיית הצפיפות בכיתות במדינות המזרח התיכון היא קריטית, ואם ב"מחאת הסרדינים" הישראלית מתלוננים על כ-30 ילדים בכיתה, בבתי הספר במצרים, למשל, מלינים על כ-120 תלמידים בכיתה. על רקע זה, בין היתר, מתרחבת תופעת הנשירה מהמערכת. לזה מצטרפת העובדה שיוקר המחיה המאמיר מקשה על משפחות מהמעמדות הבינוני והנמוך לרכוש ציוד בסיסי לבית הספר כמו ילקוטים וספרים, ומנגד רבים יותר מבני המעמדות המבוססים מעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, וכך מתרחבים עוד יותר הפערים החברתיים.
דילמה מרכזית של מערכות החינוך במזרח התיכון קשורה בשאלת התכנים והערכים שעליהן להקנות לתלמידים. במדינות ערב, ובהן הרפובליקות החילוניות, היו מערכות החינוך במשך עשרות שנים ערוץ מרכזי לחיזוק ערכים לאומיים, בשילוב עם ערכים איסלאמיים, וכך לעיתים תרמה המערכת להקצנה הדתית. בשנים האחרונות נעשים ניסיונות לאזן את מגמות ההדתה בחינוך, אך הם יוצרים ויכוח ציבורי, הממחיש את השסע בין דתיים לחילונים.
שרת החוץ האלג'יראית לשעבר הורתה למשל לחדול מלקיים תפילות בבית הספר והנחתה להסיר מספרי הלימוד את ה"בסמלה" (קיצור הביטוי "בשם אללה הרחמן והרחום", המופיע בראש כל פרק בקוראן). בכך עוררה עליה את זעמם של אנשי הדת. במצרים, קמפיין למניעה של עטיית "ניקאב" (הבגד המכסה את הראש והפנים) באוניברסיטאות עורר התנגדות בטענה לפגיעה בחירויות הפרט. בתוניסיה החלטתו של מורה לפיזיקה לשלב פסוקי קוראן במבחן עוררה זעם בקרב בחוגים החילוניים הדומיננטיים במדינה.
הבנק העולמי הציג רשימה של מתחים מרכזיים המונעים את יישומן של רפורמות בתחום החינוך במזרח התיכון, ונדמה שהם מורגשים היטב גם בישראל וגם במדינות ערב. בין השאר מנה הבנק את המתח בין ריכוז למתן אוטונומיה לבית הספר, המתח בין משמעת ושינון לבין עידוד חקירה עצמאית, חשיבות היתר שניתנת לתעודות ותארים על חשבון הקניית מיומנויות הדרושות בשוק העבר, והמתח המאתגר מכולם – זה שבין המסורת והדת לבין המודרנה.
איילת לוי היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית
