שתף קטע נבחר

היא הייתה מלכת השכבה. הוא הפך אותה לשפחה

"זו דורית מהתיכון", היא אמרה בטלפון. כשנפגשנו סיפרה על בעלה, איש העסקים המנומס שחירב את חייה. נשים, אל תשתקו. תתלוננו בסטירה הראשונה


איש אצבע שחור לבן אמנות שליטה (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

שיניתי כאן את שמות המעורבים ופרטים מזהים, אך שאר פרטי הסיפור העגום אמיתיים עד אימה.

 

לפני חודש בערך קיבלתי בפייסבוק פנייה ממישהי שלמדה איתי בכיתה. "ג'ודי, אני ממש צריכה את עזרתך. זו דורית מהתיכון". דורית הייתה מלכת המחזור שלנו בבית הספר. מהילדות האלה שאת שונאת בלי סיבה, או בעצם עם סיבה, שהרי מי בגיל 16 יכולה לסבול מישהי שהיא גם יפהפיה, גם תלמידה מצטיינת וגם רשג"דית בצופים? לא אני.

 

 

כשנכנסתי אחר כך לפרופיל הפייסבוק שלה חטפתי את שוק חיי. פני האישה, בת גילי, שניבטו אלי מתמונת הפרופיל, היו פני שלד מדובלל, מחייכת בפה סגור באופן שמעיד על בעיית שיניים. במשבצת המקצוע שלה נכתב ראיית חשבון. מגורים: רעננה. שוטטתי בדף שהיה משמים. תמונות נוף, אמרות שפר, תמונה של שלושה ילדים.

 

בטלפון היא שאלה אם אפשר להיפגש לזכר ימים עברו ושלחתי לה את מספר הסלולר שלי. נפגשנו בבית הקפה של תחנת הדלק שליד הבית שלי ברמת גן. היא איחרה. מתברר שבאה מרעננה באוטובוס. היא חבשה כובע גדול ולבשה שמלה שהייתה גדולה עליה בכמה מידות. מה השנים עשו לה. כשחיבקתי אותה חשתי דקירות אימה בבטני.

 

התיישבנו בקפה הזעיר - היא לא הסכימה להיפגש באף בית קפה מוכר בתל אביב – והיא התחילה לדבר. לא בוטחת באף אחד סביבה, נואשת לגמרי, היא אמרה לעצמה שאף שלא נפגשנו עשרות שנים, אולי דווקא אני אוכל לעזור לה לצאת מהמעגל הבלתי נסבל שבו היא חיה.

 

 

מסתבר שאיש העסקים שלו היא נשואה, זה שמככב תדיר במדורי רכילות, הפך אותה לשפחתו. שפחה ממש. הייתי בהלם. אני מכירה אותו, שלום שלום, אבל אף פעם לא ראיתי אותם יחד. היא סיפרה לי שאחרי שנישאו הוא הרשה לה – כן, הוד רוממותו הואיל בטובו - לסיים את לימודיה לתואר בחשבונאות. היום הוא מרשה לה - ממש כך, "מרשה לה" – לעבוד, אבל רק באופן חלקי ומהבית. הוא למעשה נועל אותה בבית והיא חייבת לקבל אישור ממנו כדי לצאת. אפילו למכולת. יש לו מצלמות בכל פינה בבית כדי שידע בכל רגע נתון מה היא עושה ואיפה.

 

כשמגיעים אליו אורחים מחו"ל הוא מחייב אותה להזמין ספר ומאפר הביתה, וגם מכריח אותה לעשות כמה שורות של קוק כדי להרים לה את המצב רוח. ואם היא עצבנה אותו במהלך הערב, אחר כך הוא היה מכה אותה בכל חלקי גופה, לבד מהפנים והידיים. ואחרי המכות - אונס אותה. המכות, מסתבר, היו מעוררות אותו מינית.

 

 

ככל שהילדים גדלו הוא הקפיד שלא להכות אותה לידם, והיא, מצידה – נבוכה ומושפלת - לא שיתפה. מה שכן, כל משפט שני שלו היה "האמא הכלומניקית האפס שלכם". הילדים גדלו באווירה האיומה בבית, חשים שמשהו רקוב עד היסוד. הם התחננו שתעזוב אותו, אבל לא היה לה העוז, גם לא כוחות הנפש. וכשהילדים בגרו והשתחררו מהצבא הם נמלטו מהבית בזה אחרי זה לדירות שכורות. הניסיונות שלהם לדבר עם האבא עלו בתוהו, כאילו לא הבין מה רוצים ממנו. והם כנראה שלא רצו לחתוך לגמרי. הרי כולם מחוברים לעטיניו.

באותו ערב, כשדורית כתבה לי, הגיעו מים עד נפש אחרי עוד מופע אימים שלו. הוא הפסיד בעסקה גדולה כלשהי, ובתגובה החל להכות אותה, טען ש"את עושה לי נאחס, את אשמה שהפסדתי". הפעם גם על הפנים הוא לא חס. היא הצליחה לברוח מהבית במטרה להתלונן סוף סוף. אבל בדרך לתחנת המשטרה היא החליטה לפנות אליי. אולי פחדה שלא יאמינו לה, אולי ביקשה לשאוב כוח כדי לעזוב ולעצור את הגלגל הקטלני.

 

כשסיימו לדבר וניגבנו את הדמעות, אמרתי לה: "את מלכה, הוא טינופת". הצעתי לה לכתוב לו מסרון, כאן במקום, שאם הוא לא עף מהבית, המשטרה והתקשורת יגיעו אליו. "שלחי לו גם סלפי של שתינו. הוא יבין". כצפוי הוא התקשר אליה מיד.

 

דורית ניהלה את השיחה דרך הרמקול ואני הקלטתי. בהתחלה איים וצווח, קילל וגידף. האיש המנומס כלפי חוץ, מלא הכריזמה, דיבר בשפה של אחרון העבריינים. כשעצר לרגע את מבול הצווחות, נכנסתי לשיחה ואמרתי לו שאם הוא לא יוצא עכשיו מהבית, או אם יעז להתקרב אליה עד שיתחילו בהסדר גירושים, אני משחררת את ההקלטה לרשתות החברתיות.

 

מאז השבוע שעבר הנושא מטופל בידי עורכי הדין.

לא הבנתי למה היא משכה כל כך הרבה זמן את הפרידה הכל כך מתבקשת. למה לא עזבה לפני שנים, מיד לאחר שפגעה בה הסטירה הראשונה. למה לא רצה מיד להתלונן במשטרה. למה העלימה ולא סיפרה לחברים לבני משפחה. למה היא שתקה?

 

מכות כאסח - פיסיות ומילוליות; התעללות - גופנית ונפשית; אלה זוועות שמתרחשות בכל מקום. בשכונות מבוססות ובשיכוני עוני. נשים משכילות ואמידות סופגות וסותמות את הפה לא פחות מנשים עניות או נטולות השכלה. זה קורה לנשים בכל שכבות האוכלוסייה.

 

התגובה האינסטינקטיבית לסיפור כזה הוא בשאלה איך ייתכן שנשים חכמות, שיכולות לקום ולהתלונן במשטרה, שותקות ומעלימות את העובדות. הרי ילדים שחיים בבית כזה, גם אם מצליחים להסתיר מהם אלימות פיזית, חשים בכל. והם ייצאו מצולקים נפשית. אתן כל כך אוהבות את הילדים שלכן, ואף על פי כן אתן נשארות עם האב המתעלל?

 

התשובה היא שיש דינמיקה נפשית שאישה שחווה התעללות והשפלה לא יכולה להיחלץ ממנה. בתחילה זו הכחשה, אחר כך הבושה, אחר כך התלות והמחשבה שבשלב הזה כבר איש לא יבין או יאמין.

 

שאלתי את דורית למה לא ברחה על נפשה. לתשובה שלה לא הייתי מוכנה: ההורים שלה לא נתנו לה. דווקא הם, שאמורים להגן עליה, אמרו לה שזה אסון לפרק את המשפחה. שלא נורא אם תקריב את עצמה.

 

נשים, צאו מהזוגיות הזו מיד אחרי המכה הראשונה. אין שום סיכוי בעולם שהיא האחרונה. אני מתחננת, אל תשתקו. אל תעברו לסדר היום.

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים