בבית, לבד, קופאים מקור: "החורף הוא הסיוט הכי גדול"
מדי חורף מבוגרים ערירים מגיעים לבתי החולים עם היפותרמיה. בבית אין מי שיעזור להם, ומכשירי החימום לא מספיקים. אין להם כסף לשלם חשבון חשמל, והנזילות מציפות את הבית. המרכז הישראלי לאפוטרופסות מבקש תרומות מהציבור: "כדי שאף אחד מהם לא יילך לישון כשקר לו"
מאיר (שם בדוי), בן 61, מתגורר לבדו בדירה קטנה וישנה בירושלים. הוא מתמודד עם מגבלה נפשית ולכן, לאחר שהוריו ואחיו הלכו לעולמם, המרכז הישראלי לאפוטרופסות מונה לאחראי עליו. גם השנה, לקראת החורף, מאיר לא מצליח להירדם מרוב דאגה. הוא זוכר כמה קשה היה החורף בשנה שעברה וחושש שהפעם לא יצליח לעמוד בקור. הדלת חורקת, התריסים בחלונות ביתו שבורים ודרכם נכנסת רוח ירושלמית מקפיאה. הטחב והרטיבות בקירות מקשים עוד יותר ובלילות הוא הולך לישון עם שלוש ואפילו ארבע שמיכות כדי להתחמם ולנסות להירדם.
"הקור בחורף חודר לעצמות", הוא סיפר. "אני לא יכול לדמיין עוד לילות כאלה. אני מפחד ללכת לישון, כי אני לא יודע איך אקום בבוקר, אם אקום. בכל שנה כשמתחיל הסתיו אני מנסה למצוא דרכים להתחמם. לפעמים אני הולך לישון וחושב שאולי עדיף לי לא לחיות כי המחשבה לשרוד ככה כמה חודשים היא קשה וכואבת.
"כשקר לך, אתה לא מצליח לחשוב על כלום", תיאר מאיר בכאב גדול. "כל הגוף רועד, השיניים נוקשות, האצבעות בידיים וברגליים קופאות. ככה אני חי בכל יום, קם בבוקר ומקווה שלא יגיע הלילה. זה פחד שאי אפשר להסביר אותו. הבית שלי הוא המקום היחיד שיש לי ואני לא מרגיש בו מוגן".
גם שמואל (שם בדוי), נמצא במצב דומה. הוא בן 70, ומתגורר אף הוא בירושלים. שמואל עלה לארץ מעיראק בתחילת שנות ה-90. הוא סובל ממחלת נפש ואינו בקשר עם משפחתו, ומתקיים רק מקצבת זקנה.
"הבית שלי עושה לי רע", הוא סיפר. "בכל פעם שאני מסתכל מסביב אני שואל את עצמי למה אני צריך לחיות ככה. זה כמו עינוי, כל דקה היא כמו נצח. הבית צריך להיות המקום הכי חם ובטוח אבל בשבילי הוא כמו שדה קרב. בשנה שעברה התפללתי כל לילה שלא אקפא מקור. לפעמים הייתי מתעורר מהגשם שהיה נוזל לתוך החדר ומטפטף מעל המיטה. אני מתבייש במצב שלי, אין לי משפחה שתעזור, אין לי כלום בעולם.
"אי אפשר לתאר מה זה קור", אמר שמואל. "יותר מרעב. זה חוסר אונים, השפלה, סבל שאין לו פתרון. זה הדבר הכי בסיסי בשביל להתקיים ולי אין את זה. הקור הזה מזכיר לי כמה אני לבד בעולם. אין תקווה, רק ייאוש. כמה שמיכות אני עוד יכול לשים על עצמי?! זה לא אנושי לחיות ככה, אבל אלה החיים שלי".
"מפחדת כל שנה כשמגיע החורף"
רחל (שם בדוי), בת 68, היא גרושה עם ילד שלא בקשר איתה. היא סובלת ממחלת נפש ומתקיימת מקצבת זקנה והשלמת הכנסה בלבד. היא גרה בדירה בבת ים במצב הרוס - המרצפות והחלון שבורים, יש רטיבות בקירות ובתקרה והמזגן מקולקל.
"בחורף שעבר הייתי חולה כל הזמן", היא סיפרה. "קור זה משהו שקשה לתאר אותו אבל מרגישים אותו בתוך העצמות. אני מנסה לשמור על אופטימיות אבל זה מאוד קשה. המזגן פה בקושי עובד וכשיורד גשם הוא מטפטף לתוך החדר והמיטה שלי. אני מפחדת כל שנה כשמגיע החורף ושואלת את עצמי איך הפעם אסתדר".
כמו מאיר, שמואל ורחל, יש רבים, עריריים וחסרי ישע, שבתיהם לא ערוכים לחורף. יש להם מעט מאוד מכשירי חימום, הם לא מחממים מים כי אין להם כסף לשלם את חשבון החשמל והם סובלים מקור מקפיא ומנזילות שמציפות את ביתם. מצבם הכלכלי והנפשי לא מאפשר להם להיערך לקראת העונה הקרה וחלקם אפילו נאלצים לקבל טיפול רפואי עקב נזקי הקור, ומגיעים לעיתים אף למצב של היפותרמיה וזקוקים לאשפוז ממושך בבתי החולים.
חלקם מקבלים שירות מהמרכז הישראלי לאפוטרופסות, שמסייע להם בכל תחומי החיים, בהתאם לצורכיהם האישיים וליכולותיהם הכספיות. פרופיל מקבלי השירות הוא מהמורכבים ביותר ויותר ממחציתם הינם חסרי אמצעים שכל הכנסתם היא קצבאות הביטוח הלאומי. במסגרת המפגש היום-יומי עם מקבלי השירות של המרכז, נחשפו עובדיו לסיפורים של אנשים שסובלים מתנאי מגורים קשים.
בצעד חריג, החליט המרכז הישראלי לאפוטרופסות לפתוח בקמפיין מימון המונים כדי לשפץ את בתיהם ולדאוג שהשנה לא יפחדו לקפוא מקור בתוך ביתם. על מנת לשפץ 25 בתים ברחבי הארץ, שהוגדרו כמקרים הקשים והדחופים ביותר לטיפול לקראת החורף, המרכז זקוק לחצי מיליון שקלים.
מנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות, אוריאל לדרברג, אמר כי "עבור אלפי ישראלים החורף הוא הסיוט הכי גדול והם מפחדים וחוששים מבואו. כל טיפת גשם יכולה להציף את חדר השינה שלהם, כל משב רוח נכנס לביתם הקפוא וחודר לעצמות. אנחנו רוצים לדאוג שהשנה אף אחד מהם לא ילך לישון כשהוא רועד מקור".
לתרומות היכנסו לקישור או התקשרו למספר 02-6490000.
לפנייה לכתב/ת 
