מחאת לבנון: באים להתווכח באוהל
סטודנטים, פרופסורים ופעילים מצטופפים ערב ערב באוהלים, ודנים ביום שאחרי המחאה נגד הממשלה והשחיתות. "עדיף מאשר לצעוק סלוגנים"
בכל ערב, שרה אל-רור מצטרפת לתושבים אחרים בעיר השנייה בגודלה בלבנון, טריפולי, ומתווכחת עמם על האופן שבו ניתן יהיה להוציא את המדינה מהמשבר שאליו נקלעה, משבר שהוציא המונים לרחובות והביא גם להתפטרות ראש הממשלה.
עוד סיפורים מהעולם בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
"אני מעדיפה לקחת חלק בדיונים מאשר למחוא כפיים או לצעוק סלוגנים", אומרת האישה בת ה-31 באחד האוהלים שהוצבו בכיכר מסגד א-נור בעיר.
אחרי שנים של אכזבה וייאוש מהשלטון, המשבר הכלכלי והפגנות הענק נגד הממשלה דרבנו את הלבנונים לשוב מחדש לוויכוח הפוליטי. ברחבי ארץ הארזים, כיכרות שבהן מחו האזרחים על הניהול הקלוקל של המדינה ועל השחיתות, הפכו גם למוקדים ספונטניים של ויכוחים סוערים.
בכיכר בטריפולי, עיר שמהווה מוקד מחאה מרכזי, גברים ונשים מכל הגילאים יושבים על הרצפה, מצטופפים על ספסלים, או עומדים עם ידיים משולבות, ומקשיבים. בסמוך, מפגינים רוקדים לצלילי שירים פטריוטיים או מקצבי טכנו.
רור צעדה בין כמה אוהלים, ועצרה ליד אחד שבו תריסר איש דנו ב"מפת הדרכים למהפכה". "גיליתי חוקים שלא ידעתי עליהם בכלל", אמרה רור. "אני מודעת יותר לזכויות שלי ולחובות שלי".
מפגין צעיר שם לקח את המיקרופון, ואמר שהוא חושב ש"המהפכה הפופולרית" חייבת להתקדם ולהתפתח לכדי "דיאלוג פוליטי". הוא קרא לבחירות מוקדמות לפרלמנט, כצעד ראשון לשינוי יסודי של מערכת הממשל. מסביב לאוהל, סטודנטים דנו בשאלה האם הם צריכים להמשיך לשבות ובכך להפסיד עוד שיעורים באוניברסיטה.
בכל ערב, בין 17:00 עד 21:00, תושבי טריפולי מתאספים באוהלים כדי לדון בדרך הנכונה לדעתם לתקן ולפתור את בעיות ארצם. פעילים, פרופסורים ואפילו כלכלנים מגיעים לא פעם ל"אוהלי הוויכוח" הללו.
אין אמון
אחת הסוגיות המרכזיות שעולות לדיון בין המשתתפים היא הסקטוריאליות, במדינה שבה המערכת הפוליטית מושתתת על מאזן בין העדות השונות – מאזן שנוצר כפתרון למלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה בין 1975 ל-1991.
עוד על המשבר בלבנון:
"נגד חיזבאללה": ארה"ב הפשירה כספי סיוע
איראן, עיראק, לבנון: האינתיפאדה השיעית
כל העולם ג'וקר: קבלו את כוכב ההפגנות
הם מתווכחים גם על העצמאות הרעועה לדבריהם של מערכת המשפט, השחיתות, ועל המצב הכלכלי, במדינה שבה שליש מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני. הבנק העולמי אף הזהיר כי שיעור זה עלול לעלות בקרוב לחצי. בטריפולי זהו כבר המצב הקיים – חצי מתושבי העיר עניים.
שישה שבועות חלפו מאז פרצה המחאה, וההפגנות בעיר שבצפון לבנון ממשיכות שם על בסיס יומי, אפילו אם בשאר חלקי המדינה מספרם של המפגינים החל להצטמצם.
המחאה הצליחה להביא להתפטרותו של ראש הממשלה סעד אל-חרירי ב-29 באוקטובר, אבל עד כה לא ננקטו צעדים משמעותיים וקונקרטיים לכינונה של ממשלה חדשה. ממשלה מתפקדת נחוצה מאוד בימים אלו, על מנת להחיל רפורמות כלכליות דחופות להוצאת לבנון מהמשבר.
מבין הנוכחים באוהלים בטריפולי ניתן היה למצוא את הלה עמון, פרופסורית לפילוסופיה. היא טענה כי לפני ההפגנות, רוב הלבנונים כבר ויתרו על מעורבות פוליטית. "הם איבדו כל אמון באליטה הפוליטית".
צמאים לידע
הלבנונים מתלוננים כבר שנים רבות על תשתית החשמל הרעועה שסובלת מתקלות חוזרות ונשנות, על הפערים החברתיים ואי-השוויון, על האבטלה הגואה ועל השחיתות במסדרונות השלטון.
אלא שהקש ששבר את גב הגמל הגיע רק לפני כחודשיים, כשהצעה להטיל מס על שיחות טלפוניות שמציעות אפליקציות כמו ווטסאפ הוציאה המונים לרחובות.
"המהפכה הזו היא של אנשים שהופכים למודעים יותר", הסבירה פרופ' עמון, אישה בשנות ה-40 לחייה. "אבל לצאת לרחובות לא היה מספיק. הם הרגישו צורך להבין, לדעת יותר".
בכל ערב, היא יורדת לכיכר כדי להשתתף בדיונים שבהם מנתחים התושבים את "הבעיות הממסדיות" של השלטון. "הלבנונים צמאים לידע", אמרה. "זה כאילו שהם צריכים לבחון מחדש את המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית שלהם, להבין איך המנהיג הפוליטי והסקטוריאלי שלהם שולט בחייהם".
משמעות המהפכה
אחד מיוזמי דיוני הערב הללו הוא הדוקטור נדים שאקס בן ה-47, שמכנה אותם "כנסי העלאת מודעות". היעד, לדבריו, הוא "לחשוב על עתיד המדינה, על מה יקרה אחרי המהפכה הזו".
נוחה ראעד, מורה לערבית בת 49, אמרה שהיא שמחה מאוד להגיע לאוהל ושהיא לומדת דברים חדשים בכל ערב. "אנשים צריכים להיות מודעים יותר", הוסיפה. לדבריה, בדיונים הללו למדה מהי "המשמעות של מהפכה".