העשור הבא: אמריקה הלטינית מחפשת הכרעה
מוראלס, בולסונרו, אוברדור: אמריקה הלטינית סגרה את השנה עם שורת מהפכים פוליטיים, מיטלטלת בין שמאל לימין. כששיעור העוני על 30%, הפשע משתולל ואימת הטכנולוגיה כבר בשער, בעשור הבא היא תידרש להחלטות קשות
את תום העשור השני של המאה ה-21 באמריקה הלטינית ניתן להגדיר כתקופת עלייתה של האופוזיציה – הן מימין והן משמאל. תופעה זו באה לידי ביטוי כמה פעמים ב-2018 וב-2019. בשנים אלה האופוזיציה לא רק ניצחה בכל מערכות הבחירות באזור, אלא גם התחזקה מבחינה פוליטית בעזרת הפגנות ופעולות מחאה, רובן אלימות, מול ממשלות שלא הצליחו לענות בצורה מספקת על דרישות אזרחיהן.
במקסיקו עלה אשתקד לשלטון איש השמאל אנדרס מנואל לופס אוברדור ושינה באופן מהותי את מדיניותה של אחת המדינות הגדולות והחזקות באמריקה הלטינית. בברזיל נרשמה מגמה הפוכה, של פנייה חד-משמעית ימינה, עם בחירתו של ז'איר בולסונרו לנשיא. ניצחונות של האופוזיציה נרשמו השנה גם באל-סלבדור, בפנמה, בגואטמלה, באורוגוואי ובארגנטינה. תוצאות הבחירות האלה, יחד עם המהומות בצ'ילה, קולומביה ואקוודור ועם התפטרות נשיא בוליביה אבו מוראלס אחרי 14 שנים בשלטון בעקבות טענות לזיופים בבחירות, מלמדות על סימני השאלה הגדולים בנוגע ליכולתה של המערכת הפוליטית באמריקה הלטינית לענות על הציפיות של תושביה בעשור הבא.
השאלה לאן צועדת אמריקה הלטינית קשורה בשני אתגרים מרכזיים: צמיחה כלכלית וטיפול בעוני ובאי-השוויון. בלי להבין את חשיבות היסודות האלה אי אפשר להבין למשל את הוויכוח בתוך אמריקה הלטינית על המשבר המתמשך בוונצואלה או על הסכם השלום בקולומביה: כך למשל בכל הנוגע למדיניות הביטחונית משתקפים יסודות אלה בוויכוח בין התומכים ב"יד חזקה" נגד הפושעים לבין הטוענים כי בפשיעה אי אפשר לטפל מבלי לטפל באי-השוויון.
סוגיית העוני ופערי המעמדות היא סוגיה רגישה וקונקרטית באזור: לפי ארגונים בינלאומיים, כ-30% מהאוכלוסייה באמריקה הלטינית חיה מתחת לקו העוני. יש לזכור כי באזור זה מוגדר קו העוני באופן שונה מבמדינות מערביות – הוא נקבע יותר לפי יכולת התזונה ופחות לפי רמת ההכנסה. במילים אחרות, משמעו של העוני באמריקה הלטינית הוא שלחלק גדול מהתושבים אין מזון על השולחן באופן סדיר.
איפה האוכל?
באמריקה הלטינית מוצעות באופן כללי שתי גישות לשאלה כיצד להביא לצמיחה כלכלית ולהתמודד עם העוני ואי-השוויון. גישה אחת תומכת במדיניות רווחה, והמצדדים בה סבורים כי לא ניתן לשפר את המצב הכלכלי של המדינה מבלי לטפל בבעיות האקוטיות של השכבות החלשות, ולכן על הממשלה להתערב בכלכלה כדי ליצור איזון לטובת החלשים. התומכים בגישה זו מאמינים שאל הגירעון בתקציב יש להתייחס כאל השקעה חברתית: כמו בכל השקעה – מפסידים היום כדי להרוויח בעתיד. זהו, אם כן, גם דיון מוסרי, ולא רק כלכלי.
פוליטיקאים ואנשי רוח המשתייכים למחנה זה תוהים כיצד ייתכן שיש משפחות רעבות באזור שבו מדינות מייצאות מזון ותוצרת חקלאית לאוכלוסייה גדולה יותר מאשר האוכלוסייה המקומית. ארגנטינה למשל, מדינה בת 45 מיליון תושבים, מייצרת לפי מחקרים מזון עבור 440 מיליון איש בעולם, בשעה שבה עצמה 13 מיליון איש אינם אוכלים באופן סדיר מדי יום. בשנת 2018, כשהעוני בארגנטינה גדל בכ-4%, ייצוא המזון שלה עלה ב-17%. יחס דומה אפשר לראות בכל אמריקה הלטינית.
כשברקע נתונים כאלה שואל מחנה זה כיצד יש להתמודד עם כוחם של המגזרים החזקים המתנגדים לפגיעה במעמדם, והוא מאמין שכדי להבטיח חברה וכלכלה צודקות יותר יש לחולל שינוי בתפקודם של מוסדות המדינה.
מול תפיסה זו עומד מחנה אידיאולוגי אחר, הגורס שכדי להביא לצמיחה כלכלית ולהילחם בעוני ובאי-השוויון יש בראש ובראשונה לעודד השקעות של בעלי הון בשוק המקומי וכך ליצור מקומות עבודה. תפיסה זו מדגישה את החשיבות של קיום אווירה חיובית לטובת האינטרסים של אנשי העסקים.
פוליטיקאים ואנשי רוח המשתייכים למחנה זה רואים בפופוליזם את אחת הבעיות המרכזיות של אמריקה הלטינית, כיוון שלדידם בסופו של דבר הוא פגע בעניים. הם מסבירים כי סבסודים ותוכניות חברתיות ממילא אינם משפרים במידה ניכרת את מצבן של המשפחות העניות, וכי הגירעון שנפער בעקבותיהם בתקציב הופך אותן בסופו של דבר לעניות אף יותר. לכן, לשיטתם, פגיעה באינטרסים של התעשיינים ובעלי ההון מזיקה לכלכלה ולאוכלוסייה החלשה, ומגדילה כתוצאה מכך את הפער בין המעמדות.
סמרטפון בשוק השחור
מדינות אמריקה הלטינית נכנסות אם כן לעשור הבא כשהן סובלות מקיטוב פוליטי עמוק ומחוסר הסכמה חריף על הפתרונות האפשריים, וההתמודדות עם האתגרים הכלכליים הבוערים תיעשה תוך כדי כניסתו של מרכיב נוסף השנוי במחלוקת: שילובן של טכנולוגיות, שיחייב את הפוליטיקאים באמריקה הלטינית להחלטות הרות גורל.
כניסת הטכנולוגיות מעוררת דאגה באזור משום שברבות ממדינותיו קיימים למשל איגודי עובדים בעלי כוח והשפעה פוליטית בתחומי עיסוק שאמורים להיעלם, כמו איגוד עובדי האגרה בכבישים המהירים בארגנטינה. כבר כיום קיימת טכנולוגיה המאפשרת לחייב נהגים באופן אוטומטי, ללא צורך בעובדים הגובים מהם את התשלום בדרכים, אבל עולה השאלה כיצד תוכל המערכת הפוליטית, המתמודדת עם שיעור עוני גבוה, לקבל החלטה להשתמש בטכנולוגיה הזו, בהתחשב בכך שמדובר בהחלטה שתפלוט מיד עוד רבים למעגל האבטלה ותגרום לעלייה בשיעור העוני בטווח הזמן הבינוני.
יתרה מזו, בכמה ממדינות אמריקה הלטינית כבר מתקיים דיון לגבי הטבות מס לחברות טכנולוגיה – הטבות שמטרתן לעודד חברות כאלה להשקיע ולהשתקע במדינה. בהתחשב בקושי של מדינות אמריקה הלטינית לטפל בצרכים המיידיים של משפחות עניות עולה השאלה הפוליטית מי יממן בסופו של דבר את פעילות החברות הללו, ובאיזו מידה יכולה המדינה להעניק להן הטבות אם היא אינה מצליחה לספק את צורכי המשפחות העניות.
הסוגיה הבעייתית ביותר בחדירת הטכנולוגיה לכלכלות של מדינות אמריקה הלטינית היא ההשפעה שעשויה להיות לה על מגזרים בלתי פורמליים של הכלכלה. רוב האוכלוסייה הענייה באמריקה הלטינית מצליחה להתקיים הודות לכלכלה שחורה, כלומר לא-מדוּוחת: כלכלה ללא פנסיה או זכויות חברתיות, שעובדים עצמאיים ושכירים בה מצליחים אך בקושי לשרוד, הודות להכנסות גבוהות מעט יותר מהמינימום.
עבור המגזר הטכנולוגי – ובעיקר הפינטק (Fintech), תחום המציע שירותים פיננסיים באמצעים טכנולוגיים כמו סמרטפונים ואינטרנט – קיימות הזדמנויות רבות בדיוק בתחומי הכלכלה הזו, למשל רכישות באמצעות כרטיסי אשראי דרך אפליקציות. מוצרי הפינטק עשויים לענות על צורכי המגזרים החלשים, משום שבעלי הכנסות נמוכות-במיוחד מנהלים את כלכלת הבית שלהם באופן חוץ-בנקאי: הם אינם זכאים לשירותים בנקאיים שכן הם אינם עומדים בקריטריונים של הבנקים, כמו קריטריונים לקבלת כרטיסי אשראי, ואפליקציות פינטק מסוימות מאפשרות להם לקבל שירותים דומים לאלה של הבנקים בעלות נמוכה וללא בירוקרטיה. אלא שמנגד, לצד התועלת שתצמח מהפינטק ללקוחות בכלכלה הבלתי מדווחת, רכישות באמצעים כאלה יפגעו בעובדיה שעד עתה יכלו לחמוק מתשלום מסים, וכעת, אם יסכימו לקבל תשלום על הסחורה שלהם דרך כרטיס אשראי, ייאלצו לשלם מסים ויתקשו להתחרות ברשתות הגדולות.
איך לפגוע ולשרוד
בכמה ממדינות אמריקה הלטינית מתנהלים זה זמן מה מאבקים בין הממשלות לבין ארגונים חברתיים הדורשים הגנה לעניים ולמובטלים מול חברות הייטק הפוגעות ברווחי המגזרים החלשים בכלכלה הבלתי פורמלית, והאתגר העתידי של מדינות האזור יהיה בניית אקוסיסטם שתאפשר לכלכלתן ליהנות מכניסה כזו של טכנולוגיות.
הממשלות באמריקה הלטינית, הן משמאל והן מימין, מבינות שהן חייבות להשקיע במחקר, בפיתוח ובחדשנות, אך העלות הופכת עבורן לבלתי נסבלת נוכח דרישות סוציו-פוליטיות למימון תוכניות חברתיות וסבסודים לאוכלוסיות החלשות, והשאלה היא איך יוכלו לעשות זאת למרות הפגיעה האפשרית בחלשים בטווח הקצר והבינוני.
היעדר ההסכמות על הדרך לטפל בבעיית העוני ואי-השוויון באמריקה הלטינית מוביל את מדינות האזור למבוך מדיני גם בעשור הבא, ושאלת הטכנולוגיה רק תוסיף מורכבות לסוגיה מורכבת ממילא. אף שלא ניתן לחזות את תוצאות המאבקים בין בעלי האינטרסים השונים במדינות אמריקה הלטינית, התחושה באזור היא שההכרעות בנושא הן לא רק גורליות, אלא גם הופכות לדחופות יותר ויותר ככל שנוקפים הימים.
ד"ר מאוריסיו דימנט הוא רכז יחידת אמריקה הלטינית במכון טרומן למען קידום השלום ומרצה בחוג ללימודים ספרדיים ולטינו-אמריקניים באוניברסיטה העברית בירושלים.
לפנייה לכתב/ת 
