עזבו את פיז"ה. בחוף הים הילדים לומדים יותר
המשבר בחינוך, שלכאורה מתבטא בציוני הבחינה, מצריך טיפול שורש כי למערכת מגיע ציון אפס ביחסי אנוש. תכירו דרך אחרת ללמד
מערכת החינוך במשבר ולא בגלל בחינות פיז"ה. הדיון הציבורי באחוזים, גרפים ונתונים מטשטש את העיקר: החינוך הפך לסטטיסטיקה, הבאים בשערי בתי הספר נהיו סטטיסטים. נמחקו הפנים, דַּבְּרוּ במספרים. תוצאות פיז"ה יכלו להיות הזדמנות לשינוי גדול, אבל בפועל החינוך המדיד יעמיק את אחיזתו. לא הצלחנו במבחנים? תקבלו עוד. זה לא חינוך, זו כלכלה. המשבר מצריך טיפול שורש ולשם כך צריך להבין את עומק הבעיה, להגדיר באומץ ובמקצועיות את הכישלון, לזהות את מקורותיו. למה בעצם הילדים לא מצליחים ללמוד? למה ההישגים נמוכים? מהו הישג בכלל? ולמה לא מבחינים בין הערכה לבין מדידה? מערכת החינוך מקבלת, בשפתה, ציון אפס ביחסי אנוש.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
"החינוך אינו הכנה לחיים, הוא החיים עצמם" - אמר פילוסוף החינוך ג'ון דיואי. ואכן, החינוך הוא שהייה של הלומד בעולם של מציאות ודמיון, חוקר את סביבתו ואת יחסיו בעולם. איך ילדים חוקרים את העולם? איך הם לומדים על יחסים?
בשבוע שעבר יצאנו מבית ספר עין הים בחיפה וירדנו לשיעור בחוף שקמונה. הילדים קיבלו משימות חקר. עמדו לרשותם אביזרי מדידה והתבוננות: זכוכית מגדלת וכוס מדידה. מה זה נפח? מי צף ומה שוקע? מה כבד יותר ומה קל? כשלוקחים חופן של חול, מה התחושה? האם אפשר לספור חול? וכשחופרים בור ושופכים מים, לאן הם נעלמים? וכמה סוגי צדפים יש?
כך הילד הופך לחוקר שבוחן את סביבתו, את העולם שבו הוא חי. מתוך ההתנסות הוא משער, משכלל את מיומנויות ההקשבה וההתבוננות, מסיק המסקנות. הילד גם לומד שהוא לא יודע הכול, וזה בסדר. הוא לומד לגלות את העולם, גם ללמוד מטעויות, ולא רק.
ומה הילדים למדו על עצמם? על העבודה הקבוצתית, על יכולת ההכלה שלהם עצמם? הילדים יוצרים תהליך של הכלה בעזרת חומרים מן הטבע, ומתוך ההתנסות לומדים להכיל את עצמם ואחרים, להפנים גבולות פנימיים בתוך מסגרת של חופש.
אז איזה שיעור זה היה? מדעים? שפה? מתמטיקה? מולדת? נכון, כשמשחקים, זה שיעור לחיים.
עין הים בחיפה הוא דוגמה לבית ספר שהפרת הסדר הקיים וערעורו, הטלת ספק, שאילת שאלות וחשיבה ביקורתית - עומדים שבבסיס התפיסה החינוכית שהוא מפתח: חינוך משחקי. בעוד בתי ספר אחרים שבויים בתפישה הרווחת שלפיה בשיעור לומדים ובהפסקה משחקים, עין הים מוביל שינוי פרדיגמטי: כשמשחקים בשיעור - לומדים.
דמיינו שיעור בכיתה ג': התלמידים מתכנסים בחורשה, מתחלקים לקבוצות ויוצאים לקטיף חידות-משימות התלויות על העצים. התלמידים מתבקשים לאסוף קבוצות של חומרים מהטבע - אבנים, עלים, אצטרובלים – למיין אותם ולארגן אותם בכמה אופנים. לאחר מכן עליהם למצוא הבדלים בצורות הארגון, לייצג ביטויים חשבוניים ולהסיק מסקנות. המטרה: לגלות את הפעולה החשבונית "כפל" ולהבין אותה.
אפשר להכיר יבשות ואוקיינוסים באמצעות תבנית המשחק ים-יבשה המצוירת על המגרש, בשעה שקופצים פנימה והחוצה; אפשר להבין את המשמעות הלשונית של זכר ונקבה ולהכיר מילים נרדפות והפכים באמצעות תבנית השבלול המצוירת בחצר ובאמצעות תבנית הלטאה המצוירת על רצפת המסדרון ליד הכיתה; אפשר ללמוד לקרוא באמצעות "מכבסת מילים": מצרפים אותיות למילים ותולים אותן באטבים על חבל כביסה במסדרון.
כשלומדים על מדידת משקל אפשר להתנדנד בנדנדות בגן המשחקים הסמוך לבית הספר ולמצוא את נקודת האיזון; אפשר לגלות את כיווני השמיים כאשר משחקים "חפש את המטמון" ברחבי בית הספר או בשדה הבור; אפשר לאיית מילים חדשות באנגלית כאשר קולעים לסל, ואפשר ליישם עקרונות מדעיים ולהכיר סביבות חיים במשחק "הישרדות "בחוף הים.
תל שקמונה יכול להפוך לפוליס יוונית, והוא גם מזמן לילדים אפשרות ללמוד על ששת ימי הבריאה, או על תולדות העיר חיפה בעת שהם חושפים את שרידיו, כמו במעין משחק בלשות.
חינוך משחקי מעורר שאלות של זהות ושייכות, המערערות על התפיסה המקובלת ומציבות סדר יום חדש: עיסוק באדם וביחסים בין לומדים כמהות העשייה החינוכית. על בית הספר להיות מקום שבו הלומדים יכולים להגדיר ולעצב את זהותם יחד עם אחרים. לא נכון ללמוד 5 יחידות מתמטיקה באופן טכני. ראינו לאן זה מוביל.
על בית ספר לעסוק בשאלות הבסיס האלה: מי אני כשאני לומד חשבון? עם מי אני לומד שפה? איך אני מתמודד עם הצלחות או קשיים כשאני לומד אנגלית או אמנות ביחד עם אחרים?
מי יכול לחולל מהפך ולהוביל אותו? אנחנו, אנשי חינוך. עלינו לדחות את הקשר הבלעדי בין מדידה והישג, לפתוח את הדיון על אודות מגוון האפשרויות הטמונות בחינוך, לממש את הכוח שהמדינה עצמה נתנה לנו כשמצאה אותנו ראויים להיות מורות ומורים וגננות ומנהלי בתי ספר: להיות מנהיגים שיוצרים חינוך אישי, המאפשר לכל לומד את ההזדמנות לממש את עצמו, כיחיד וביחד עם אחרים.
על בית ספר להיות תבנית נוף יוצריו, בעבורם ולמענם, ולכן על אנשי חינוך לתבוע את הזכות להגדרה עצמית ולקחת אותה לעצמם. או אז תיפתח אפשרות לממש חינוך טוב, שעיקרו השגת חיים עשירי משמעות, חינוך כמעשה של חירות.
- ברוך יעקבי הוא מנהל בית הספר עין הים בחיפה. לאחרונה יצא ספרו "לומדים לשחק – חינוך משחקי כמעשה של חירות" (רסלינג)
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
