גילויים חדשים בפרשת הקישון: 500 לוחמים חלו בסרטן, 100 נפטרו
במשך שנים שלח חיל הים את המובחרים שבלוחמיו לצלול במים הרעילים של נחל הקישון. לרגל שנת ה-80 ל"ידיעות אחרונות" יצאו חושפי הפרשה, צדוק יחזקאלי וענת טלשיר, למסע מחודש - וחזרו עם מסקנות כואבות: ממדי האסון גדלו, הנתונים "נעלמו" והמערכת כופה סבל שלא נגמר על אנשי הדממה. הסיפור המלא - ביום שישי ב"ידיעות אחרונות"
רצינו לספר על כתבה ששינתה מציאות. על מערכת שאולצה לקחת אחריות על המחדל ולנהל מעקב אחר בריאות הצוללנים. לתעד את המחלות, לטפל בחולים ובעת מותם לדאוג למשפחותיהם ולהעניק להם את הכבוד המגיע להם כחללי צה"ל. הרי הסרטן שלהם בא מהמקום ההוא. אבל במקום לסגור מעגל ולהביט על פרשת הקישון ככזאת שתמה ונשלמה, אנחנו מגלים שממדי האסון גדלו מאוד: כבר לא עשרות לוחמים, לא 100 ולא 200 חולים. המספר עומד כיום על כ־500 חולים וכ-100 מתים.
"זה גדל בצורה מבהילה", אומר לנו אילן אגוזי מעמותת "עטלף" של אנשי השייטת. "לפני 19 שנה אכן הייתי ספקן. בחיים לא האמנתי שזה יגיע לכל כך הרבה חולים". מצאנו לוחמים מופקרים לגורלם שנאלצים לנהל מלחמה לא רק על חייהם, אלא על כבודם ועל אחריות המדינה כלפיהם.
ההחלטה של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר ז"ל, מתכרסמת במהלך ציני הגוזל מהם את מה שמגיע להם. הלוחמים נמעכים על ידי מערכת פקידותית חשדנית וקרה. הם עוברים מסכת תלאות משפטית וכספית, מושפלים בסחבת ובניירת, מוכרחים לעמוד מול ועדות רפואיות מתישות ונידונים לכך שגורלם נקבע על ידי "רולטת סרטן": אם חלית בסרטן כזה, טופלת ואולי ניצלת. ואם חלית בסרטן אחר, ננטשת. תתמודד עם זה לבד.
אחד מהם הוא אלכס שקולניק, לוחם הקומנדו הימי. הוא גוסס, הסרטן אוכל אותו, הוא כבר אינו יכול לאכול וניזון רק מפחית משקה חלבון "אנשור". הוא יודע שבקרב הזה הוא יובס, ויש לו רק דבר אחד להיאחז בו: "למה הם לא מוכנים להכיר בי? מתעללים בי כאילו שאני מרמה אותם".
נחזור לרגע לשנת 2000. פרשת הסרטן בשייטת, שנחשפה על שער מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" טילטלה את המדינה: תחקיר עיתונאי שלנו כפה על צה"ל להודות כי במשך שנים שלח את המובחרים בלוחמיו לצלול במי הנחל המזוהם.
באביב 2000 פגשנו את יובל תמיר, קצין ששירת 20 שנה בחיל הים וחלה בגיל 40 בשני סוגי סרטן. רופאיו הניחו שמקור הסרטן בחשיפה לגורם חיצוני מסתורי. יובל חשד שהסרטן שלו הגיע ממי הקישון שבהם צלל מאות שעות, אבל לא הייתה לו שום ראיה לכך. כשיצאנו אז מביתו באישון לילה, היה ברור שאת התחקיר העיתונאי צריך להתחיל בחיפוש אחר חולי סרטן נוספים בשייטת, וגם לגלות מה היה בתוך המים האלה.
קשה היה להבקיע את שתיקתם של אנשי הדממה. בשייטת לא מדברים. במשך שבועות דיברנו עם עשרות לוחמים. חלקם שתקו, אחרים היו נבוכים להודות: חלינו. בתוך שבועות התקבלה תמונה מדאיגה: גילינו 30 חולים, בני 20 עד 50, מחציתם כבר מתו.
אריק רוזנטל היה בין הנועזים שהפרו את השתיקה. לנגד עינינו הוא דעך בהוספיס ולצידו בנו הפעוט עומר. שלום חנוך הגיע עם הגיטרה לנגן לו שיר אהוב. אריק ישב עטוף בשמיכה, חיוור ונרגש, וסביבו חבריו לשייטת. כמה שבועות אחר כך מת. הוא היה רק בן 31.
רוזנטל וחבריו מהשייטת ומיחידות הצלילה האחרות נשלחו לצלול באזור הקישון. התחקיר שלנו חשף שזה היה אחד הנחלים המזוהמים בעולם. לנחל הזה הוזרמו במשך שנים כמויות אדירות של שפכים כימיים ואורגניים משבעה מפעלים באזור חיפה. מצאנו שבמים אורבים חומרים מסרטנים, בהם ארסן, בנזן, ניקל, כרום, כספית וקדמיום.
שקולניק ורוזנטל הם רק שניים מתוך מאות. אספנו סיפורים רבים על לוחמים שמתו ולא זכו להכרה בחייהם, כאלה שנדחו כי לרוע מזלם חלו בגידול "הלא־נכון", וגם כאלה שעדיין ממשיכים להיאבק. אין פה מנצחים. גם אלה שהוכרו נשארים עם הסרטן שלהם ועם התחושה הצורבת שהם משלמים מחיר אדיר על המחדל. רבים חיים עם התחושה שבכל רגע זה יתדפק על דלתם.
"מסלול הכרה ייחודי ומהיר"
ממשרד הביטחון נמסר: “המשרד מוקיר את פועלם של הצוללים בקישון ומטפל בהם ובמשפחותיהם במסירות ובמקצועיות רבה. לצוללנים אלו נקבע מסלול הכרה ייחודי ומהיר: ‘מסלול ירוק’. זאת למרות פסק דין של ביהמ"ש העליון מספטמבר 2015 שניתן בתביעות הנזיקין שהגישו הצוללים, שבו נקבע כי אין קשר סיבתי בין הפעילות בקישון לבין המחלות הממאירות בהן לקו".
מדובר צה"ל נמסר: "מאז החלטות ועדת שמגר, פותח מנגנון מתקדם אשר כולל בדיקות תכופות של מקורות המים במדינה. טרם כניסת הצוללים למים נדרש מפקדם לבדוק את מפת הזיהומים, על מנת לוודא שלא נשקפת סכנה לצוללים. בנחל קישון לא מתקיימות צלילות מאז ועדת שמגר".
הכתבה המלאה: ביום שישי ב"ידיעות אחרונות", בגיליון הכפול של "7 ימים"
לפנייה לכתב/ת 
