שתף קטע נבחר
 

חלוצות ישראליות על כוס קפה. פרידה מגאולה כהן

הכרתי אותה מקפה "תמר" של סבתי בשינקין, מהמאמרים שהכתיבה לאמי בטלפון עבור "ידיעות אחרונות" ומהמפגשים אחרי רצח רבין. היא כנראה אחת האחרונות שמעוררת תחושת אובדן קשה הן בימין והן בשמאל

 

גאולה כהן  (צילום: דוד רובינגר)
גאולה כהן, 1985(צילום: דוד רובינגר)

אזהרת קריאה: מדובר בעוד טקסט מז'אנר "המנוחה ואני", אבל תישארו איתי בכל זאת, כי מדובר בגאולה כהן שהלכה לעולמה אמש (יום ד'), כנראה אחת האחרונות שמעוררת תחושת אובדן הן בימין והן בשמאל.

 

 

זיכרון ראשון: גאולה כהן מבקרת בקפה "תמר" בשנות ה-80. שיוכו האוטומטי של בית הקפה לצד השמאלי של המפה לא מנע אז מאנשי ציבור מהליכוד וממפלגות אחרות להגיע אליו ולהימנות עם יושביו הקבועים. יותר מכל מפלגה אחרת הייתה זאת דווקא המפד"ל שקבעה שם את המטה שלה בשל יחסיה המיוחדים של הבעלים, סבתי שרה שטרן, עם ח"כ אברהם מלמד ז"ל.

 

גם גאולה כהן הגיעה מדי פעם לבית הקפה. והיא וסבתי, כשתי לוחמות של ממש, בנות הדור שנאבק להקים את המדינה (אילו חיה הייתה סבתא בת 95), התחברו בקלות האחת לשנייה. גאולה כהן, סמל הלח"י, ושרה קרסיק ששירתה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

 

לא היו באותם רגעים שום ימין ושמאל. רק שתי חלוצות ישראליות וכוס קפה. מקסימום, סבתא הייתה שולפת את הסיפור הקבוע על סבא שלי (גם לו קראו אברהם שטרן), ששירת באצ"ל ונמנה עם מעריצי בגין המושבעים. עולם הולך ונעלם.

זיכרון שני. "אימא, גאולה כהן בטלפון". אני בסוף השירות הצבאי ואימא שלי, נחמה נחמיאס, היא עורכת עמוד המאמרים ב"ידיעות אחרונות". הדרישה המערכת הייתה שעל כל טור שתוקף משמאל יפורסם מאמר תגובה מימין, ולהיפך. אני נהנית להיזכר בזה כשאני שומעת את הטענות על ההדרה ההיסטורית לכאורה של קולות ימנים בתקשורת. במו עיניי ראיתי בבית עורכת שדעותיה שמאליות מקפידה לאזן עם כותבים מימין.

 

ובחזרה לגאולה כהן. יום אחד הכינה אימא טור של אלעזר גרנות ממפ"ם (היא לא הצליחה להיזכר הבוקר על מה בדיוק הוא כתב באותו יום), וחשבה שהאדם המתאים ביותר להשיב לו היא גאולה. שעת סגירת העיתון התקרבה ולמגינת לבה, העוזר הפרלמנטרי של גאולה אמר שהיא בישיבה. כשכבר תפסה אותה אמרה גאולה שאין לה זמן לכתוב.

 

אז אימא, עורכת מנוסה ולמודת דד ליינים, ניגנה לה על המצפון ואמרה לשפופרת: "את הרי לא רוצה להשאיר את הבמה רק לשמאל". אז הן עשו מה שעורכי מאמרים נוהגים לעשות מאחורי גבם של הקוראים כדי לחסוך זמן: משני צדי הקו ישבו פוליטיקאית אידיאולוגית ימנית ועורכת שמאלנית, ובשילוב של שיחה, ויכוח והכתבה – הכינו את טור הדעה לעיתון של מחר.

 

אולפן ynet: לימור לבנת על גאולה כהן    (צילום: אלי סגל)

אולפן ynet: לימור לבנת על גאולה כהן    (צילום: אלי סגל)

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

לימים הציעה לה גאולה כהן לבוא לעבוד עמה, אבל אימא ענתה לה שלא הייתה מעלה הצעה כזאת לו ידעה עד כמה עמוק באמת הפער האידיאולוגי ביניהן. הן המשיכו לכתוב לא מעט ואהבו אחת את השנייה למרות ההבדלים בדעותיהן.

אחרי שנים. חולמים מעשיים, גל נקדימון ואייל גור, יוזמים את הלילות הממושכים של השיח ב-ט' באב תחת הכותרת "הלילה לא לומדים תורה". באותה עת הייתה גאולה כהן כבר אחרי ימיה בכנסת ובעיצומה של הפעילות החשובה להנצחת אורי צבי גרינברג. אני הייתי אז מנכ"לית "שלום חבר" להנצחת יצחק רבין ולא הפסקתי לכעוס.

 

מכל הזיווגים בעולם, נתבקשתי לשבת לצד גאולה לשיח עמוק וממושך. היא, שייצגה תמיד את המעוז האחרון של אף שעל, ואני, שהתפתחתי בצל מהלכים מדיניים דרמטיים של רבין שהיו לה לזרא. זה לא היה שיח פשוט, אבל הוא היה הגון ומרגש, מתוך נקודת מוצא מוחלטת שוויכוח פוליטי - קשה ככל שיהיה - אסור שיסתיים באסון כמו הרצח. החיבוק שנתנה לי בסוף אותו ערב, היה מחזק וזכור לי היטב.

 

זיכרון אחרון. ח"כ צחי הנגבי מתמנה לשר ואמו, גאולה מגיעה למליאה. בהתרגשות ניגשתי אליה להזכיר לה מתי נפגשנו ולספר לה על אמי שמזכירה אותה בחום. לחצתי את ידה, הסתכלתי בעיניה וסיפרתי לצחי מדוע אני כל כך מתרגשת.

 

הלילה, כשנודע לי שהלכה לעולמה, זלגו הדמעות עליה ועל הדור הנעלם לנו. הדור שידע היטב על מה הוא נאבק והבין שלמרות מלחמת הדעות שבתוכנו, אסור לתת יד לפילוג.

 

יהי זכרך ברוך גאולה כהן, שעתה, לראשונה בחייה, עייפה. נוחי על משכבך בשלום, תודה לך על היותך הלוחמת שהיית.

 

  • איילת נחמיאס ורבין כיהנה כח"כית מטעם המחנה הציוני

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים