גם האקדמיה בישראל מפנה עורף לשלום
הלך הרוח הציבורי-פוליטי הוביל להחלטת אוניברסיטת תל אביב לסגור את המרכז למחקרי שלום ע"ש תמי שטיינמץ. וזה מטריד מכמה סיבות
(צילום: shutterstock)
אוניברסיטת תל אביב החליטה לסגור את המרכז למחקרי שלום ע"ש תמי שטיינמץ. שתי סיבות הביאו לכך, בהתאם להסבר של האוניברסיטה והמשפחה התורמת: העובדה שנושא השלום אינו עוד רלבנטי; והרצון של התורמים לנראות ציבורית, דבר שלא קורה כשעוסקים במחקר בנושא שלכאורה אינו רלבנטי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
מרכז שטיינמץ קיים 27 שנים ובמהלכן תרם רבות לשיח הציבורי בנושא השלום, ובמיוחד למחקר בנושא השלום, בארץ ובעולם. המרכז ערך כנסים לאנשי אקדמיה ולקהל הרחב, סייע בפרסום ספרים, העניק מלגות לתלמידים ומענקי מחקר לחוקרים, שיתף פעולה עם מרכזי מחקר בעולם, יזם מחקרים שמקדמים הבנות למציאות של סכסוך, וערך סדנאות לחוקרים כדי לקדם ידע בנושא של סכסוכים, מניעתם ואפשרויות לתהליך שלום. כל הפעילות הברוכה הזו, עם כל הידע הרב שנצבר בנושא, תבוא לקיצה עם סגירת המרכז.
במשך אלפי שנים האנושות עסקה רבות במלחמות. תורת המלחמה הפכה באופן טבעי ללימוד הכרחי. השלום נתפס אולי כמשאת נפש, אבל לא כתחום שיש ללמוד אותו. ספרו של עמנואל קאנט, "השלום הנצחי", שנכתב ב-1795, היווה יריית פתיחה של מה שיהפוך ללימודי שלום. גם הענקת פרס נובל לשלום מאז 1901 תרמה למודעות לחשיבות של ערך השלום. אולם חקר השלום התפתח ממש רק לאחר מלחמות העולם.
היה זה לא רק מתוך כוונה אקדמית לחקור את הנושא, אלא גם לקדם את השלום. כך, למשל, הקמת אונסק"ו לאחר מלחמת העולם השנייה נועד בין השאר לפתח כלים מעשיים כיצד למנוע מלחמה ולקדם שלום. לא היה מפתיע שאחד התחומים שאונסק"ו פעל בהם היה בחינת ספרי לימוד של מדינות במטרה לעקר את הדימויים השליליים המופיעים בהם, אשר מובילים, בסופו של דבר, לאלימות ולמלחמות. לדוגמה, נערך מחקר על היחס של ספרי הלימוד בגרמניה ובפולין ליהודים ולישראל ולהיפך, ובעקבותיו הוכנסו שינויים בספרי הלימוד.
כמעט שכחנו. הסכם השלום עם ירדן
במקביל הוקמו מכוני מחקר באוניברסיטאות ובחברה האזרחית ברחבי העולם שפעלו לקדם מחקר ושיח של מניעת סכסוכי דמים וקידום של שלום. חלקם הוקמו במדינות שאינן מעורבות בסכסוכים (כמו שבדיה ונורבגיה), וחלקם דווקא במדינות השרויות בסכסוכים (פקיסטן, הודו, קפריסין, צפון אירלנד ועוד), וזאת מתוך מטרה לחקור את הסיבות לסכסוכים הגובים מחירים כבירים מהחברות המעורבות בהם.
לצד מכונים אלו פועלים, גם בארץ, ארגוני שלום מסוגים שונים, שעוסקים בתכנון מדיניות, מפגשי דיאלוג ועוד. יחד עם מכוני המחקר האקדמיים, ולעתים קרובות גם בשיתוף פעולה איתם, הם מהווים קהילה שקידום השלום בראש מעייניה.
קשה למדוד את ההשפעה המדויקת של הפעילות של מרכזים וארגונים אלה, אולם ניתן להניח במידה רבה של ודאות על דרך השלילה, כי היעדר שיח ומחקר בנושא השלום, חשיבותו, מאפייניו ורכיביו מוביל באופן טבעי לחיזוק שיח אלטרנטיבי העוסק באלימות ומלחמות.
ההחלטה של אוניברסיטת תל אביב לסגור את מרכז שטיינמץ מטרידה מכמה סיבות: ראשית, משום שהיא לא התקבלה בחלל ריק; ההחלטה משקפת במידה רבה את הלכי הרוח בחברה הישראלית, שאינם רואים בשלום ערך או מטרה מרכזיים בחייהם ובתפיסת עולמם. במערכות הבחירות האחרונות נעלם כלא היה השיח סביב הסוגייה הישראלית-פלסטינית. יועצי הבחירות של המפלגות המליצו להוריד את המילה "שלום" מהלקסיקון הפוליטי משום שאינה פופולרית ואינה מביאה מצביעים. במלים אחרות, הפוליטיקה חדרה לאקדמיה והיא מכתיבה את התכנים של מה שנלמד ומה שנחקר.
פרופ' אלי פודה(צילום: קונסטנטין (קוסטה) גרוסמן)
שלישית, ההחלטה מטרידה משום שמרכז לשלום אינו עוסק רק בסוגית הסכסוך הישראלי-פלסטיני או ישראלי-ערבי, שלכאורה אינו רלבנטי, אלא גם ביחסי יהודים-ערבים במדינת ישראל, שהם רלבנטיים ביותר ליציבותה וחוסנה החברתי, הכלכלי והמוסרי של המדינה. ולבסוף, ההחלטה מטרידה משום שהשלום הוא ערך, רעיון, משאת נפש ואולי אפילו ציווי ביהדות ובציונות. נטישתו משמעותה בגידה באמונות הללו.
תפקיד האוניברסיטה להוביל ולא להיגרר אחר אופנות פופולריות. חשיבותו של לימוד השלום עומדת בפני עצמה ואינה קשורה למידת הרלבנטיות שלו בחברה ברגע נתון, שהיא פועל יוצא של הלכי רוח פוליטיים, אידיאולוגיים בני חלוף.
שפת היידיש כבר מזמן אינה רלבנטית אולם היא נלמדת ונחקרת באוניברסיטאות בארץ. ההשוואה בין יידיש לשלום לכאורה אינה במקומה, אולם היא אומרת שאם שפה שנעלמה (כמעט) מהעולם נותרה במוסדות להשכלה גבוהה, גם שפת השלום – שהיא חיונית ורלבנטית לחיי היום בינינו ובין שכנינו – חייבת להילמד ולהיחקר במוסדות להשכלה גבוהה בארץ.
יש לקוות כי מנהלי אוניברסיטת תל אביב והמשפחה התורמת יתעשתו ויחזרו בהן מהחלטתן. יש גם לקוות שלא ייסחפו במגמת הצורך להיות רלבנטיים, או אז יחליטו להקים מכון ללימודי מלחמה כיוון שעם ישראל נידון-כביכול לחיות על חרבו.
- פרופ' אלי פודה הוא חבר ועד מנהל במכון מיתווים ומלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. הוא משמש כעת פרופ' אורח במרכז ללימודי מזה"ת ב-LSE בלונדון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
פרופ' אלי פודה
צילום: קונסטנטין (קוסטה) גרוסמן
מומלצים
