סיבה לקום בבוקר
בהיעדר השתייכות לשוק העבודה, הפנסיונרים בני ה-60 הופכים למובטלים בעל כורחם, כמו זקנים אסקימוסים הנשלחים למות על קרחון
תוחלת החיים עולה, אבל פחות ופחות מבוגרים עובדים – זוהי המציאות הקשה של בני הגיל השלישי, ובכלל של שוק העבודה, ולא רק בישראל. אם כיום אנחנו מדברים על פרישה משוק העבודה בסביבות גיל 60, הרי שלא ירחק היום שבאשמת הטכנולוגיה שתתפוס את מקומם של העובדים, יאבדו בני האדם את משרותיהם בגילים מוקדמים הרבה יותר. הדבר משמעותי לא רק בכל הקשור ליכולת שלנו לפרנס את עצמנו דווקא בשנים שבהן יש יותר הוצאות על בריאות, אלא גם ואולי בעיקר בהשפעה על בריאות הנפש והגוף, משום שהמחלה רבת-הסבל מכולן בגיל השלישי היא הבדידות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
אפשר להאשים את הקידמה הממהרת, או את המרוץ המטורף של המין האנושי אחרי עוד ועוד הישגים, כולל השאיפה לחיי נצח והארכת תוחלת החיים. אבל מהיכן שלא נביט בבעיה, נסכים שהגיל השלישי הפך להיות מדבר ארוך, מייגע ומייסר – כאשר רוב בני האדם יוצאים לפנסיה בסביבות גיל 60 ויש להם עוד 20 או 30 שנה להעביר, אלא אם הם יצאו לפנסיה מוקדמת, ואז ההליכה במדבר מתארכת עוד יותר. בהיעדר השתייכות לשוק העבודה אנחנו הופכים למובטלים בעל כורחנו, כמו אותם זקנים אסקימוסים הנשלחים על ידי ילדיהם למות על הקרחון שבלב ים.
לא ירחק היום שבו לחלק הארי של בני האדם בחברה המודרנית לא תהיה עבודה מלכתחילה. בני האדם יקבלו מהמדינה קצבת קיום מסוימת, ופשוט יתבקשו להישאר בבית. זה אפילו לא יהיה קשור לגיל, אלא לכך שלא תהיה מספיק עבודה בשביל כולם, ואת רוב הפעולות יבצעו רובוטים, מחשבים ואפליקציות.
אבל כיוון שגם בשנת 2020 עתירת הדיגיטל האדם הוא עדיין חי חברתי, הרי שכאשר מפרישים אותנו משוק העבודה בעצם פורמים את מארג ההשתייכות שלנו, זה שלמענו אנחנו פועלים ותורמים ממיטב מרצנו. חוסר ההתאמה בין מה שהאדם צריך לבין מה ששוק העבודה מסוגל לתת מוביל לכך שיותר ויותר אנשים בגיל הפנסיה – המוקדמת מדי – פשוט הופכים מדוכאים וחולים, ומאבדים עניין בחיים.
כי אם בגיל צעיר עדיין יש לנו ילדים ומשפחה לגדל, ואנחנו מונעים מתוך הצורך לדאוג להם, הרי שכאשר הפרק הזה תם, מתנפלת עלינו הבדידות ואז מעגל העשייה וההשתייכות – בין בשכר ובין בהתנדבות, בין במשרה מלאה או חלקית – נותר בבחינת מקור החיים וסם החיים.
לצערנו, החברה המערבית הממהרת שרודפת אחרי הזנב של עצמה ואוכלת אותו בו זמנית לא חושבת ולו תלוש משכורת אחד קדימה, ולא דואגת לייצר מעגלי השתייכות גם לעוד 20 שנה. לכן, השאלה המתבקשת היא לשם מה לכל הרוחות אנחנו כל כך מתאמצים להאריך את החיים הללו? מה יעזור לנו להיות בודדים ומנודים לעוד כמה עשורים שתכליתם היעדר השתייכות ושייכות, שלא לדבר על חוסר היכולת לפרנס את עצמנו?
אז אולי זה נשמע מופרך, אבל ייתכן שהקידמה האמיתית היא בכך שנתחיל לייצר עבודות יזומות גם אם הן לא ממש נדרשות. לא עבודות דחק כמו בעבר, אלא עבודות הצלה. וכמובן, חלק מהפתרון הוא להתנדב יותר כדי לזכות בחברותא, תחושת חשיבות ונחיצות, תרומה ועשייה.
- ענת לב-אדלר היא סופרת ועיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
