במקום לדאוג לחולים, מירי רגב מגדפת בוכרים
כשהשרה מוצאת זמן ומקום לטנף על יריב פוליטי, תזכרו שהיא - כמו חבריה - מתעלמת מבעיות דחופות באמת במדינה. יש לה סדר עדיפויות
כשמירי רגב מכריזה – לא באופן אינטליגנטי במיוחד – ש"לא ניתן לבוכרים לנצח" (אימו של גדעון סער ממוצא בוכרי), היא עולבת בגסות בישראלים כמוה. לא היו כאן יותר מדי צברים לפני 71 שנה ולכל אחד מאיתנו יש שורשים במדינה אחרת. גם למירי רגב. אבל נו, כשאנשים בלחץ נחשף הפרצוף האמיתי שלהם.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ניחא. הרבה יותר כואב לי שרגב לא כועסת ככה, ולא מחרפת ומגדפת בסגנונה הבוטה והמוכר את העובדה המזעזעת שעוד שנה חלפה מבלי שבתי חולים, מרפאות בפריפריה ופנימיות לילדים שסובלים מזוועות בבית יקבלו את התקציב שיעמיד אותם על הרגליים; או את העובדה שלילדות מכורות לסמים, לקשישים עריריים ולרבים אחרים שזקוקים נואשות לעזרת המדינה היהודית, אין מקום חם להעביר את הלילה.
המצב הנוכחי, שההתבטאות של רגב אתמול מסמלת אותו היטב, מתסכל בחוסר הצדק שבו, כי לא לזה התכוונו אלה שייבשו כאן ביצות כדי להקים מדינה עם לב. מדינה שתעזור לאזרחיה.
הלילה (בין שלישי לרביעי) ב-1:00 צלצלה אליי קלרה, אם חד-הורית שאני מכירה מחדר הכושר, שם היא עובדת. נחרדתי עד עמקי נשמתי. טלפון בשעה כזאת משמעותו שמשהו קרה לאחד מילדיי. עניתי לטלפון ואכן משהו קרה לילד – אבל שלה. היא התנצלה על השעה ושנייה אחרי זה פרצה בבכי תמרורים. כסכר שנפרץ בעוצמה, היא חיפשה מישהו שיכיל אותה. בין היללות היא מלמלה: "בסוף הוא ימות, בסוף הוא ימות".
זה הסיפור: קלרה נמצאה במיון עם בנה בן ה-17 קרוב לעשר שעות. שעה קודם בדקו אותו ואמרו לה שחייבים לשלוח אותו דחוף לסי.טי, כי הוא כנראה צריך ניתוח. במשך שעה היא הביטה ברופאים – "המלאכים" כהגדרתה – חולפים על פניה, קרובים לקריסה, אדומי עיניים ועצבניים מהפניות הרבות של החולים שהקיפו אותם. במשך כל השעה הזאת הילד נאנק מכאבים ואיש לא ניגש אליו.
היא לא ידעה מה לעשות. הרופא אמר שהסי.טי דרוש באופן דחוף, וזה אחרי כמעט 10 שעות המתנה. ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שאם זה היה מקרה חירום כבר היו לוקחים אותו. קיוויתי שאני צודקת. ניסיתי לסמס לאנשים שאני מכירה בבית החולים אבל כולם ישנו. נכשלתי.
רק בבוקר עדכנה אותי קלרה שבנה עבר לבסוף ניתוח ועכשיו הוא נמצא בתהליך החלמה. מקווים לטוב.
המקרה שלה, כפי שיודע כל מי שחי כאן, לא יוצא דופן. הוא יומיומי. למה? הרי מכריחים אותנו לשלם מסים גבוהים, ואם חלילה נתמהמה זמן לא סביר, יבואו לעצור אותנו. אז למה בשעות שאנחנו הכי זקוקים לעזרת המדינה, היא שמה עלינו פס ענק ומתמהמהת בלי שאיש עוצר זאת? זה בגלל שהיא יכולה? או בגלל שהפכנו אדישים? או אולי בגלל שאנחנו מקפידים להגיש את הלחי השנייה?
והכי מתסכלת הידיעה שלמירי רגב וחבריה זה ממש לא מזיז. יותר דחוף להם לנצח את הבוכרים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
