בבית הכנסת שלי באטלנטה יש שוטרים. זו השגרה
השיח הבוטה בארה"ב, האווירה המוקצנת והדחיפה של הרשתות החברתיות משרטטים כרוניקה ידועה מראש של התפרצות אנטישמית
בשבת בבוקר, פרשת ויגש, הלכתי לבית הכנסת "בית יעקב" בשכונת טוקו הילס שבצפון מזרח אטלנטה. ברחוב המרכזי, שדרות לה ויסטה, פזורים כמה בתי כנסת ועל המדרכות הולכי רגל בדרך אליהם ומהם. יהודים בלבד. מי עוד הולך ברגל? זוהי מטרה רכה, רשמתי לעצמי. כמה קל לפגוע בהם, אף שעל הכביש מפטרלות ניידות ובבית הכנסת עצמו מצאתי שוטרים במבואה. עניין של שגרה. גם אחדים מן המתפללים נושאים נשק. אבל תחושה של חרדה המשיכה ללוות אותי. בערב דווח על הפיגוע בקהילה היהודית במונסי שבמדינת ניו יורק. האחרון בסדרה של פיגועים אלימות בעת האחרונה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
התדירות הגבוהה של פיגועי האנטישמיות האלימים היא כבר עובדה. לא טעות סטטיסטית. דו"ח של ארגון AMCHA שפורסם בחודש שעבר מלמד על עלייה של 70% באנטישמיות בקמפוסים; דו"ח של המכון למדיניות העם היהודי דיווח על עלייה תלולה באנטישמיות באירופה ובארה"ב. ADL, הארגון הוותיק, לוחם נחוש באנטישמיות, מצביע על כך כבר כמה שנים. לפני שנה הלם הטרור בפיטסבורג, לקראת סוף השנה בניו יורק העיר. באמצע בסן דייגו ובניו ג'רזי. זה לא מקרי ולא חד-פעמי בין לבין התרחשו עשרת אירועים "קטנים" של אלימות, כתובות נאצה וכו'. השד האנטישמי יצא מהבקבוק ומסרב לחזור.
האווירה הציבוריות פה חריפה וקיצונית. הנשיא דונלד טראמפ אינו אנטישמי, אף שאחדות מהתבטאויותיו נתפסות כך. ספק אם הוא בכלל מודע להן. אבל ההקצנה בחברה האמריקנית, השיח הבוטה שמוביל הנשיא, הסירו עכבות של דורות ושחררו בעיקר את הלבנים ה"עליונים" לתחייה מחודשת. החוק, הסדר הפוליטי, התרבות האזרחית - שבלמו זאת עד כה - נחלשו.
על הקרקע הפורייה של הרשתות החברתיות הפתוחות והבלתי מצונזרות (חופש הביטוי, אמרנו?) צומחים מחדש הפירות הבאושים של האנטישמיות. לא צריך הרבה יותר מזה. אנטישמיות הייתה תמיד וכנראה גם תהיה. לכל היותר היא הסתתרה מתחת לשכבה דקה של תקינות פוליטית ושל הסתייגות ציבורית ואווירה עוינת. אבל הנסיבות החדשות מזמנות גלישה נוחה ומפנקת לעברה. מה שאסור היה לומר, וגם לעשות, נעשה לגיטימי. ליהודים בולטות גבוהה בחברה האמריקנית, מוסדות יהודים רבים קיימים בכל עיר והם מהווים מטרה מיידית, פגיעה וחדירה.
הוויכוח על החופש לשאת נשק ארוך כימיה של ארה"ב. קשה לשנות את האתוס הזה. אי אפשר. טראמפ הוא האחרון שיפעל להגבלות על רכישת נשק ונשיאתו, הרי מיטב תומכיו באים מן המקומות האלה. הם אולי לא יעשו בו שימוש לרעה, אבל אחרים בוודאי.
כחבר כנסת נהגתי להעלות נושא האנטישמיות פעמים רבות במליאת הכנסת ובוועדותיה. אבל זה היה שיח של חרשים. ישראל אטומה למתרחש בעולם היהודי. ראייתנו את העולם היהודי חסרה ומעוותת. צריך לכבד את יו"ר הסוכנות, יצחק הרצוג, שמנסה לחדד את המודעות בישראל לעם היהודי בכלל ולתופעת האנטישמיות בפרט, אבל הוא קול בודד.
ממשלת ישראל חייבת להתגייס ראשונה. זאת האחריות שלה. לשם כך קמה המדינה, להגן על יהודים ולא רק בארץ. אין צורך לשלוח את סיירת מטכ"ל לניו יורק או ניו ג'רזי. לא. אבל צריך להפעיל לחץ כבד על רשויות החוק בארה"ב, ברמה הפדרלית, המדינתית והעירונית כדי להניע תהליכים שיבלמו את העלייה הנוכחית באירועים. אולי לא יכחידו, אבל לפחות יבלמו. זאת האחריות שלהם. הקהילה היהודית חייבת לראות, לשמוע ולדעת שישראל עומדת לצידם. השתיקה שלנו והדיבורים המגומגמים, בעיקר כשהדברים מגיעים לארה"ב, ראויים לכל גינוי.
ואז אומרים אצלנו, "למה שהם לא יעלו ארצה?". אז זהו, שלא. קילוח דק מאוד של עולים מגיע מארה"ב ומצפון אמריקה בכלל לאורך העשור האחרון. לפי נתוני הסוכנות, כ-36 אלף איש בלבד. זאת עלייה - הגירה מרצון - בממדים קטנים מאוד. לא עליית מצוקה ולא בריחה. שישה, ואולי יותר, מיליון יהודים שחיים פה אינם הולכים לשום מקום. הם לא יברחו. זאת המדינה שלהם, שבה נולדו, בה בנו את כוחם ובה קבעו את מולדתם הראשונה, ואל תבלבלו להם את המוח בענייני זהות כפולה.
הקהילה החזקה ביותר בהיסטוריה היהודית תעשה את המעשה שלה; לחצים פוליטיים על נבחריהם, דעת קהל, ככל שעדיין משפיעה, דרישה בלתי מתפשרת מרשויות החוק והסדר למיניהן להיכנס לתמונה, ולבסוף הם גם יגנו על עצמכם. הם יודעים איך.
ואנחנו מה? נעניק להם הגיבוי. העזרה והתחושה שאינם בודדים במערכה. הפרדיגמה התהפכה, עכשיו זה התור שלנו, אנחנו למענם.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה מטעם המכון ללימודי ישראל. שימש בעבר חבר כנסת ודובר צה"ל. בתפקידו בכנסת הוביל את השדולות לחיזוק העם היהודי וליחסי ישראל – ארה"ב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
